מדי שנה מתבצעות בישראל, באמצעות ובפיקוח המרכז הלאומי להשתלות, עשרות השתלות ריאה ולב-ריאה. תוצאותיהן עומדות ברמה אחת עם תוצאות המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. שיעור ההישרדות לאחר שנה עומד על כ-80% בממוצע.
השתלת ריאה הינה השתלה מצילת חיים, המאפשרת לחולה במחלת ריאות סופנית לחזור לחיים תקינים. חולה שהגיע להשתלה במצב של תשישות מוחלטת, מחובר לבלון חמצן ולעתים אף מרותק לכיסא גלגלים, משתחרר לאחר ההשתלה מן התלות באספקת חמצן חיצונית, ונהנה מרמת חמצן טובה בדם ותפקוד ריאות כללי תקין. הוא יכול לחזור לשגרת חיים מלאה, הכוללת עבודה, חיי משפחה, חיי מין ופעילות ספורטיבית.
השתלת ריאה ראשונה בבני אדם התבצעה בשנת 1963 בארה"ב. ההשתלה הצליחה אך החולה נפטר מאי ספיקת כליות. בתחילת שנות ה-80, בעקבות פיתוח גישות ניתוחיות ותרופתיות יעילות, חל מהפך בתחום והשתלות ריאה מוצלחות הפכו לדבר שבשגרה. בישראל התבצעה השתלת הריאה הראשונה ב-1992 על ידי פרופ' ג'ו בורמן ופרופ' דב שמעון מהדסה.
ריאה, ריאות או לב-ריאה
השיקול האם להשתיל ריאה אחת , שתי ריאות או לב-ריאה, מתבסס על סוג המחלה וחומרתה, על פי התוויות ברורות הנמצאות בידי הרופאים. בארץ מתבצעים בהצלחה רבה כל סוגי ההשתלות.
הקידמה מאפשרת היום גמישות רבה בהחלטות. כך, למשל, אם מצב לבו של החולה טוב, אך המנתחים מעריכים כי השתלת לב-ריאות תשפר את סיכויי הצלחת הניתוח, ניתן לבצע בו השתלת לב-ריאות ולהשתמש בלבו להשתלה אצל חולה אחר, הזקוק להשתלת לב בלבד.
מהלך הניתוח
בהשתלת ריאה בודדת מתבצע הניתוח ללא צורך בחיבור החולה למכונת לב ריאות, ורק לעתים יש צורך במעקף לב-ריאה מחוץ לגוף במהלך ההשתלה. בהשתלת ריאות כפולה תמיד יש צורך במעקף זה.
לאחר הניתוח
לאחר ההשתלה, מתחילה ההתאוששות. גומלים את המושתל בהדרגה ממכונת הנשימה, ומתחילים בטיפול מסודר של מעקב ותרופות. במסגרת זו מתבצע ניטור של תפקודי הריאה ומצב השתל. תדירות הבדיקות פוחתת והולכת ככל שההחלמה מתקדמת.
השתלת אונת ריאה מן החי
על מנת לצמצם פערים בין ממתינים לבין ריאות, מעורב המרכז הלאומי להשתלות בבחינת האפשרות של השתלת אונת ריאה מתורם חי. אולם תהליך זה עדיין נמצא בראשית הדרך. להשתלה נדרשות שתי אונות הנלקחות משני תורמים שונים. מקובל לקחת תרומה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה. בשל מורכבות התהליך, הצורך בשני תורמים וסיכויי הצלחה מעטים, השתלת אונות ריאה מן החי מתבצעת רק במקרים קריטיים שבהם ברור שאין לחולה כל אפשרות אחרת להישרד.