חזרה
השתלות האיברים הראשונות היו בבעלי חיים
בראשית המאה ה-19 ג'ון הנטר, סקוטי שהיגר ללונדון, ערך סדרה של ניסויים רפואיים שכללה השתלת רקמות. הנטר הוא שטבע את המונח "שתל" (transplant), מונח שאול מתחום ההכלאות בחקלאות, אשר היווה השראה לניסוייו. הניסויים כללו גם השתלות אוטוגרפיות בבעלי חיים (העברה של איבר ממקום למקום באותו בעל חיים) של רקמות עור, אשכים ושחלות, ובעיקר התמחה בהשתלות שיניים ועצמות. השתלות של קרניות (עיניים) בוצעו גם בתחילת המאה ה-20.
מהשתלה חלוצית לפרס נובל
בתחילת שנות ה-50 במאה ה-20 ניסו מנתחים גם בצרפת וגם בארצות הברית להשתיל כליה, ללא הצלחה. במרבית הפעמים המנותחים נפטרו. בדצמבר 1954 צוות רפואי בראשו עמד ד"ר מורי (Murray ) בבוסטון בארה"ב, השתיל כליה מגבר בן 23 לאחיו התאום. העיתונות במקרה זה גילתה זהירות רבה, ופרסום ראשון בעיתון על כך נמצא רק בנובמבר 1955, בידיעה שהוחבאה בעמוד 33 של העיתון. המושתל חי עד שנת 1963, ובשנת 1990 זכה מורי בפרס נובל. גם בעשור שלאחריו היו עדיין ניתוחי ההשתלות עניין נדיר וניסיוני, והרופאים התמקדו בעיקר בהשתלת כליות, רובן מתורמים חיים. ההערכה היא שרק כ-10% מההשתלות מתרומה מהמת שרדו יותר משלושה חודשים. לגבי כבד, ההשתלה הראשונה הידועה לכאורה כהצלחה מתורם מת, התבצעה ב-1963 בארה"ב, אבל המושתל מת 22 ימים לאחר ההשתלה. לאחר כישלונות נוספים, הכריזו המנתחים על 'מורטוריום' למספר שנים (Altman, 2004; DeVita, Snyder, & Grenvik, 1993).
מבחני התאמה ותרופות נוגדות דחייה – ההצלחה מגיעה
ההתקדמות בהשתלות איברים שהסתמנה מתחילת שנות ה-60 נבעה ממספר גורמים. ביניהם שיפור בסיווג הרקמות שאיפשר אפיון של יוצרי הנוגדנים והתאמה גדולה יותר בין איברי התורמים לבין המושתלים, שיפור בטיפול התומך, כגון מכונות דיאליזה שאפשרו לנתרמים לשרוד באופן זמני ללא כליה מתפקדת, שיפור בטיפול בנוגדנים שאיפשר מניעה טובה יותר של דחיית האיברים. כמו כן הושג שיפור מתמשך בשימור האיברים המיועדים להשתלה ובטכניקות הניתוח (DeVita, Snyder, & Grenvik, 1993).
השתלת לב והסוגיה של קביעת המוות מוחי/לבבי
השתלת הלב הראשונה והידועה בהיסטוריה נערכה רק בשנת 1967. מדובר בניתוח ההיסטורי של ד"ר ברנרד שהשתיל לב מאדם נפטר לאדם חי. באותה התקופה הנושא של קביעת מוות התבסס בעיקר על הפסקת פעילות הלב (למרות שהיו מקומות בהם גם התבססו על קריטריון של הפסקת פעילות המוח). בניתוח זה חיכו שלב התורם יפסיק לפעום. הניתוח הצליח אבל המושתל חי 18 ימים בלבד. בסוף שנות ה-60 התעוררו ויכוחים מרים לגבי הנושא של "מוות מוחי" בקהילה הרפואית, בציבור, ובקרב אנשי אתיקה. היה ברור כי כדי להנציל איברים כמו לב, יש צורך בתורמים מתים, שלבם עדיין פועם, אך המושג של "מוות מוחי" לא קיבל לגיטימציה עד שנות ה-80. רק אז החלו לגבש הסכמות לגבי הנושא, אבל גם באותן שנים ניתן היה, ביפן לדוגמה, להאשים רופאים ברצח כאשר נטלו איברים להשתלה מתורם שלבו פעם עדיין (DeVita, Snyder, & Grenvik, 1993). בישראל בשנת 1991 יצא חוזר מנכ"ל ראשון המתייחס לקביעת מוות מוחי בישראל.
שנות ה-80 – פריצת דרך בהשתלות איברים
מראשית העשור של שנות ה-80, עם גילוי ומתן אישור רשמי של הרשויות לשימוש בתרופות למניעת דחיית האיברים ולאחר מכן חומרים אחרים המסייעים לשימור איברים כגון כבד, השתפרו באופן משמעותי תוצאות ניתוחי השתלות איברים, במיוחד בהשתלות לב, כבד וריאות. השתלת הריאות הידועה כמוצלחת נערכה בקנדה בשנת 1983. ב-1986 נערכה השתלת הלב המוצלחת הראשונה הידועה בארה"ב וב-1989 השתלת כבד מתורם חי.
מסוף המילניום השני – עידן התנופה מתחיל
בשנות ה-90 הפכו השתלות איברים לתופעה נפוצה יותר. אלפי ניתוחים בוצעו בארה"ב, במקביל לגידול ברשימות הממתינים להשתלה. בהמשך החלו להשתיל גם ידיים באנשים לאחר קטיעות יד עקב תאונות או עקב מחלות. בשנים האחרונות בוצעו מספר השתלות פנים באנשים שנותרו ללא פנים לרוב בעקבות תאונות, כוויות וכו'. השתלת פנים מלאה נערכה ב-2010 בספרד. כיום רמת הכירורגיה בתחום ההשתלות היא גבוהה, ולניתוחי ההשתלות נלווה מערך של תרופות יעילות למניעת דחייה. על פי נתוני המרכז הלאומי להשתלות אחוזי ההצלחה של ניתוחי השתלות בעולם, במדינות מפותחות, עומד על יותר מ-90%. שיעורי ההצלחה מתבטאים בהישרדות השתל כשהוא מתפקד בצורה משביעת רצון.