אנו בעיצומו של חג החירות, בו אנו מציינים את היציאה מעבדות לחירות. ואני אציין שלוש שנים לחג החירות הפרטי שלי. מחיי עבדות לבלון החמצן מחיים מלאי מוגבלות לחירות של אדם חופשי שנושם אוויר מלוא הריאות.
בחודשים שקדמו להשתלה ביומן השבועי שלי, בלטו תמיד 2 אירועים עיקריים: בימי שני היה מגיע אלכס מהחברה שסיפקה לי בלוני חמצן מלאים בעבור הריקים, בימי חמישי היה מגיע שלומי הבחור שהיה ממלא את חבית החמצן הנוזלי ששכנה אחר כבוד במרכז הסלון. מהחבית הזו הייתי ממלא תרמוס. לא לא תרמוס של קפה, תרמוס של חמצן, בכדי שאוכל לצאת מהבית. אבל הוא הספיק לשעתיים. אז בנוסף סחבתי עימי גם מחולל חמצן נייד, שגם הוא עבד חצי משרה, שעתיים. וכששני אלה נגמרו היה בתא המטען של המכונית בלון חמצן, עם צינור מאריך, רק כדי שאוכל לנהוג חזרה הביתה. רק כך יכולתי לצאת מהבית. וכשכל אלה לא עמדו במשימה כי בכל פעם צרכתי יותר , התחלתי לצמצם את היציאה מהבית.
24 שעות ביממה הייתי מחובר לצינורית החמצן, בשינה, בשירותים, במקלחת, ביציאה מהבית ובחזרה אליו. חיים של מוגבלות וקושי .
אני שהייתי אדם פעיל, עם סדר יום עמוס: מאפר ומעצב שיער מוכר לכלות, מורה בכיר לאיפור מקצועי, יועץ בחברות קוסמטיקה. נאלצתי, לחיות חיים מוגבלים. מצומצמים. עם יציאות מדודות מהבית, בלי יכולת לעלות אפילו 3 מדרגות ללא קוצר נשימה, בלי יכולת ללכת יותר מעשרה צעדים. כי מישהו סגר לי את הברז. זה שמספק לי אויר לנשימה.
בפסח 2017 החלטנו לצאת לבילוי פסח קצר בקניון עזריאלי, עוד אנחנו יוצאים מהמעלית, הטלפון מצלצל. על הקו היה פרופסור קרמר. "טירן, מה זה הרעש הזה? תוכל לעבור למקום שקט?"
היה קצת קשה למצוא פינה שקטה בחוה"מ פסח בקניון עזריאלי העמוס. פרופ' קרמר נשמע מחויך ואבהי כהרגלו: "טירן, קיבלת מתנה לחג, מצאנו לך ריאות.. בוא לביה"ח". ההתרגשות הייתה גדולה. בילוי בקניון כבר לא היה רלוונטי. עשינו אחורה פנה ונסענו לבילינסון. הניתוח ארך כעשר שעות, והייתי מורדם ומונשם שמונה ימים. צוות רפואי נדיר ומסור טיפל בי. והנה אני חזרה בביתי לצד אוהביי לצד משפחתי עם זוג ריאות חדש ובלי צינורית החמצן. חירות אמיתית.
בדיעבד הסתבר לי כי התורמת שלי, הייתה משפחתה האצילה של הדוגמנית נילי דרוקר ששון ז"ל, שהלכה לעולמה בנסיבות טרגיות. אותה נילי יפת התואר, מלכת היופי לשנת 1986, שאפילו זכיתי לאפר בזמנו, והיום הריאות שלה נושמות בבית החזה שלי.
ביקשתי להיפגש עם אלו שנתנו לי את מתנת החיים, ביקשתי ונעניתי. בסלון דירה מטופחת בעיר באר שבע, עמוסה בחפצי אומנות, פגשתי זוג הורים שאיבדו בנסיבות טראגיות בת אהובה. את נילי יפת התואר והלב.
חשבתי הרבה על המפגש הזה. חששתי שאולי הנוכחות שלי תכאיב יותר. תטלטל. אבל הזוג שפגשתי, עדנה ו-וולרי הדהימו אותי בצניעות שלהם, בחום האנושי שקרן מהם, בפתיחות ובאומץ, כאשר גוללו את כל מה שעברו. את הקשיים, את הלבטים, ואת ההשלמה שעשו צעד נכון, כשהעניקו חיים לי ולעוד ארבעה אנשים נוספים.
רציתי לבוא ולתת כוח, או איזו שהיא נחמה, להביע תודה, ומצאתי את עצמי שואב מהם כוח ותובנה שגם כשהקושי לפעמים מאיים להכניע, גם כאשר הכאב כמעט משטיח, יש נקודות אור ויש חסד.
כשבאנו להיפרד, עמדו שם בסלון שתי אימהות ואחזו ידיים, אחת שאיבדה בת ואחת שזכתה בבן. כנראה שעיניים של אימהות מדברות יותר מכל מילה.
בדרך הביתה הרגשתי שחלק ממני נשאר בדירה ההיא בבאר שבע וחלק מהזוג היקר הזה יחיה איתי תמיד.
מאז אותו מפגש אני ומשפחתי מקיימים קשר חם והדוק עם האנשים האצילים הללו.
כל יום הוא מבחינתי פלא גדול. בכל יום אני אסיר תודה שזכיתי. זכיתי לחזור לעבודה שאני אוהב, לעשייה, להליכון במכון הכושר, זכיתי לחזור לחיים. וכלום . כלום לא מובן לי מאליו.