כשהייתי בת 12 התחלתי חטיבת ביניים חדשה. המון ילדים שאני לא מכירה, המון ציפיות – התרגשות.
בתחילת השנה ישבתי בשורה האחרונה בכיתה וראיתי את הלוח מצוין, חודש אח"כ ביקשתי לשבת שורה אחת קדימה, ושבועיים לאחר מכן כבר לא ראיתי אפילו מהשורה הראשונה.
יום למחרת, הלכתי להיבדק.
האבחנה הייתה די ברורה. ״קראטוקונוס״ - מחלה שגורמת לעיוות של הקרנית וכתוצאה מכך לירידה בחדות הראייה. אוקיי, אז איך ממשיכים שאלנו? הרופא אמר שבעקרון פשוט צריך להתאים עדשות מגע מיוחדות, ורק במקרים נדירים הקרנית עלולה להיקרע ואז ישנו צורך בהשתלה, אבל זה נדיר..
אז איכשהו נפלתי בסטטיסטיקה, ובערך שבועיים אח"כ הקרנית נקרעה ומשם התחיל תהליך ארוך ומלחיץ של צפייה לתורם.
הסבירו לי שאף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יקרה, ושאנחנו צריכים להיות מוכנים להקפצה בכל רגע והכי חשוב - לקוות לטוב.
ובינתיים? בינתיים נשארתי בבית כי הייתי עם חבישה על העין, לפעמים זה כיף להישאר בבית כשכולם בבית הספר, אבל 3 חודשים זה מעט מעייף.. חברים באו לבקר וצברתי המון שעות מול הטלוויזיה אבל בכל זאת, זה לא מצב אופטימלי.
ואז, בוקר אחד, קיבלתי שיחה. זו שייחלתי כל כך הרבה. התקשרו והודיעו שאנחנו צריכים להגיע מייד לתל השומר. נמצא תורם.
אז הניתוח עבר בשלום. היום אני כבר 26 שנה מושתלת קרנית, ולא רק זה, אפילו הצלחתי לעשות סוג של סגירת מעגל:
שנים אחר כך אני כבר אחות בחדר מיון בתל השומר. כן, אותו בית חולים. טיפלתי במטופלת בחדר הלם שלצערי נפטרה בסופו של דבר. לאחר שמתאמת ההשתלות דברה עם המשפחה, הם החליטו לתרום איברים. כולל קרניות. ניגשתי והודיתי להם בשמי ובשם המקבל העתידי.
אני קוראת לכל מי שעוד לא חתם, זה כל כך חשוב וכל כך עוזר לאנשים שכרגע החיים שלהם על ״הולד״, פשוט במצב המתנה לאיבר.
נועה גולדשמידט