כשהייתי בערך בת 4, ביליתי בחופשה משפחתית עם סבא וסבתא בעיר סוצ'י, ברוסיה. מה שהיה אמור להיות בילוי מהנה, הפך מהר מאוד לסיוט: סבא וסבתא שמו לב לנשימה שלי שיש ריח של אצטון ושאני לא מרגישה טוב.
נסענו לבית החולים ובמהלך הבדיקות גילו שאני חולה בסוכרת נעורים. הסבירו לי שאסור לי מתוק, ושאצטרך לקבל זריקות כדי להבריא. אחרי שייצבו את מצבי, חזרתי לארץ.
איך נראית השגרה של ילדה חולת סוכרת? הייתה לי ילדות רגילה, למעט העובדה שהייתי צריכה לשמור על עצמי יותר: הייתי צריכה לקבל זריקות 3 פעמים ביום! בשנים הראשונות אמא ואבא הזריקו לי, ומכיתה א' למדתי להזריק לעצמי לבד. בנוסף הייתי צריכה לשמור על רמת הסוכר, ולהתמודד עם פיתויים כמו למשל חטיפים שאסור היה לי לאכול, ושילדים היו מביאים לכיתה.,.
באותן השנים הסוכרת הייתה בשליטה יחסית, אך מגיל ההתבגרות המשמעת שלי החלה להתרופף. ככל שעברו השנים שמרתי פחות ופחות על התזונה, והייתי מפספסת זריקות.
גאיה אייזנשטט
בשנות ה- 20 לחיי הסוכרת החלה לצאת משליטה, והרופאים הזהירו אותי שאם לא אדאג לאזן את רמות הסוכר, הכליות יפגעו ואני עלולה להגיע לדיאליזה. ההידרדרות נמשכה, ובגיל 22 כבר עברתי 3 ניתוחים בעיניים בעקבות סיבוכי הסוכרת. רמות הסוכר הגבוהות גרמו לי לחלות גם בנרופתיה שפגעה בעצבים ברגליים.
באותן השנים עדיין ניהלתי שגרה רגילה: עבדתי, יצאתי לבלות עם חברים, ואם להיות כנה – לא ממש שמרתי על עצמי למרות כל תמרורי האזהרה. עד שלפני שלש וחצי שנים, המצב הדרדר במהירות. הגעתי לבדיקות בבית החולים, שם גילו אי ספיקת כליות חמורה, ובישרו לי שאני צריכה להתחיל בטיפולי דיאליזה. בכיתי בלי הפסקה. חייתי בהדחקה, ולא ראיתי את זה מגיע. במשך חודש עברתי טיפולי דיאליזה 3 פעמים בשבוע, למשך 3-4 שעות בכל פעם. הייתי יוצאת מהטיפולים מפורקת, פיזית ונפשית. הכניסו אותי לרשימה הארצית בתור להשתלת כליה, וחיכיתי לתרומה כמו אוויר לנשימה.
לפני שנתיים, ביום שישי אחד בחודש מרץ, חגגנו לאחת החברות יום הולדת. סיפרתי לחברות שלי על הדיאליזה, ועל התקוות שלי שבעזרת השם ימצאו לי תורם. כאילו הקשיבו לי מלמעלה, באותו היום קיבלתי שיחה ממתאמת ההשתלות באיכילוב: "נמצא לך תורם, תגיעי כמה שיותר מהר כדי לבצע בדיקות".
עזבתי את הכול ותפסתי מונית ספיישל לבית החולים, שם החלו לבצע את הבדיקות. ביום שבת, ב- 4 לפנות בוקר, העירו אותי ובישרו לי שיש התאמה והולכים להשתלת לבלב וכליה. רגע לפני שנכנסתי לחדר הניתוח, הסתובבתי אל אמא שלי ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, ושאם אני לא חוזרת מהניתוח – שתהיה חזקה.
ב- 12.3.2016 נכנסתי לניתוח עם חששות כבדים, אך יצאתי ממנו בשלום כעבור 6 שעות.
כבר אחרי 10 ימים חזרתי הביתה ומאז, פתחתי פרק חדש בחיים. אני בריאה! פתאום אני לא צריכה לקבל יותר זריקות, אני יכולה לחיות, לעבוד, ללדת ולהגשים חלומות.והכי חשוב: למדתי את הלקח שכמעט עלה לי בחיי, ומאז אני שומרת על עצמי. את החיים החדשים קיבלתי בזכות תייר מפולין שנהרג בתאונת דרכים, ומשפחתו החליטה באצילות נפש לתרום את איבריו.
בתוך תוכי אני יודעת שאם הייתי שומרת על הגוף שלי מהתחלה, כנראה לא הייתי מגיעה למצב הזה. אבל את העבר אי אפשר לשנות, אלא רק להשפיע על ההווה והעתיד. ולכן אני מזכירה לעצמי ולכל מי שאני פוגשת, כמה חשוב לשמור על עצמנו ועל הבריאות שלנו.