סיפורו של יריב קריסטל, שקיבל את חייו במתנה לאחר שעבר השתלה.
הגחתי לאוויר העולם כחולה סיסטיק פיברוזיס (CF), ולמרות המגבלות הבריאותיות גדלתי בסביבה קיבוצית חמה ואוהבת. אך ככל שחלפו השנים המצב הבריאותי הידרדר ותדירות האשפוזים גדלה. השגרה לא הייתה פשוטה: לקום בבוקר, לעשות אינהלציות, לקחת כדורים, לאכול, לעשות פיזיותרפיה ושוב אינהלציה, אשפוזים חוזרים. הלופ המתמשך גרם לי לשאול את עצמי לא אחת "מתי זה ייגמר?" לא הבנתי למה זה מגיע לי... למרבה המזל, התמיכה של המשפחה ושל ארגון ה-CF סייעה לי להשאיר את הראש מעל המים.
בגיל 24 הכרתי את העוגן של חיי בפאב קיבוצי. מאז התחתנו, ומצב הרוח השתפר פלאים... המצב הגופני שלי, לעומת זאת, ספג מהלומה קשה: בשנת 2009 החלו דימומים ריאתיים ונקרעו לי עורקים בריאה. אחד מהאירועים האלה תפס אותי בלימודים: הדימום היה כל כך מאסיבי, שלא הצליחו לעצור אותו בהתחלה. חשבתי שאני לא אשרוד אותו. התחלתי להיפרד מהמשפחה.
אמנם שרדתי את האירועים הקשים הללו, אך הרופאים הבהירו שלא אעמוד באירוע נוסף. חייבים לעבור השתלה. בשלב הזה אשתי הייתה בהיריון, ואני פחדתי לישון בלילה מתוך חשש שאתעורר עם דימום. הבנתי טוב מאוד מה זה אומר... ולמרות זאת, כל יום שעבר קידם אותי אל היעד – להגיע להשתלה ולחזות בלידת בתי.
ערב אחד, אחרי שחזרנו מיום סידורים ארוך, התחלנו אשתי ואני לראות את האופק. הטלפון צלצל, ומהעבר השני בישרו לנו שנמצא תורם. מלאים בתקווה העמסנו את הציוד (ואת הבטן של אשתי) על האוטו ונסענו לבית החולים.
אחרי כל מה שעברנו, את מקומם של החששות מילאה ציפייה גדולה לחיים חדשים. וכך ב-25.3.2011 הם הוענקו לי. הרופאים אמרו שהתעוררתי מהניתוח הכי מהר שהם אי פעם ראו. תוך חמש שעות פקחתי עיניים ושאלתי אם אשתי כבר ילדה...
חודשיים אחרי ההשתלה ילדה אשתי בת מקסימה. כך קיבלתי במתנה גם את החיים של בתי... במשך השנה הראשונה נשארתי בבית וגידלתי אותה באהבה. זכיתי לראות דברים שחששתי שלעולם לא אזכה להם: לראות אותה זוחלת, אוכלת, להחליף לה חיתול. את משפחת התורם הלכנו לפגוש עם הבת הקטנה כדי להודות להם על נדיבות לבם – והתרגשנו עד מאוד.
לפני 11 חודשים נולדו לנו בשעה טובה גם תאומים. אחרי שהגשמתי חלומות כאלה גדולים, אני לא עוצר וכבר חושב על החלומות הבאים: להצליח בעולם הצילום ופתיחת סטודיו לצילום.
