הסיפור של - יעקב גרוס
"יצאתי מטיפולי הדיאליזה עם חיים חדשים – ועם אהבה חדשה.
האחות שטיפלה בי הפכה לשותפה שלי לחיים".
עד לא מזמן, החיים שלי התנהלו כסדרם. שגרה, אתם יודעים.
אך לפני 6 שנים, במסגרת בדיקת דם שגרתית, נדלקה נורת אזהרה: גילו שהקריאטינין בדם עלה בצורה חדה. התפקוד של הכליות הלך והדרדר.
בהתחלה אמרו לי: "יש לך סיכוי גבוה להגיע לטיפולי דיאליזה בעוד 10-20 שנה". המדהים הוא שעדיין הרגשתי מצוין, ותפקדתי בצורה רגילה לחלוטין. לא היה לי מושג מה הולך לקרות.
חודשים בודדים חלפו, ושום דבר לא הכין אותי למה שהולך לקרות. ישבתי לשיחה עם הרופאה, שאמרה לי: "אחרי כל מה שניסינו, אין מנוס. תוך מספר חודשים אתה מתחיל טיפולי דיאליזה". הייתי בהלם מוחלט. הראש התרוקן מדם, הרגשתי מסוחרר ושעוד שנייה אני עומד להתעלף. מי ציפה לזה?
החיים שלי שעובדו לטובת טיפולי דיאליזה 3 פעמים בשבוע. כל החיים סבבו סביב הטיפול והתשישות שהוא מייצר. בכל פעם שנכנסתי לאולם הדיאליזה והבטתי על המכונה, הבנתי שחיי היו תלויים בה. הייתי נכנס לאולם כמו נמר, ויוצא כמו גור חתולים.
השנים חלפו, והתקווה לקבל תרומת כליה הלכה ופחתה. בעקבות התוצאות של אחת הבדיקות נאמר לי שאני לא מועמד להשתלה. כך הסתובבתי במשך חצי שנה בידיעה שהגורל שלי הוא לעבור טיפולי דיאליזה לשארית חיי. לשמחתי, התוצאות התבררו כשגויות ונכנסתי לתור להשתלה.
עם כל הקושי של טיפולי הדיאליזה, הרווחתי מהם בענק – לא רק את החיים, אלא גם זוגיות חדשה. את איילה הכרתי באולם הדיאליזה. היא הייתה האחות שלי. באחד הימים המכונה צפצפה לעיתים קרובות, ובמקום שבכל פעם היא תבוא לסדר אותה, אמרתי לה "קחי כיסא ושבי לידי".
התחלנו לדבר, ומאז אנחנו ביחד. פתאום הגעתי לטיפולי הדיאליזה עם חיוך. חיכיתי למפגש עם איילה. הייתי מגיע, מחנה את הרכב ומעלה חיוך בכל פעם שראיתי שהיא חיכתה לי בחוץ.
4.5 שנים של טיפולי דיאליזה חלפו, ועדיין חיכיתי לבשורה המיוחלת.
במוצאי שבת, ה- 18.1.2020, בזמן שאיילה הייתה בטיול בוייטנאם עם חברות, קיבלתי שיחה מהאחות האחראית של מחלקת הדיאליזה. לא הבנתי למה היא מתקשרת אלי – אולי היא רוצה להזיז אותי לשעה אחרת?
"מי נמצא בבית"? היא שאלה.
"אני עם הילדים", עניתי.
"תשמע, אתה צריך להגיע לבית החולים".
"למה"? שאלתי ועדיין לא קלטתי.
"יש לך כליה".
דממה.
"יש לי כליה"?? מלמלתי אחרי כמה שניות
ואז צרחתי בקול: "יש לי כליה"!
איילה הרי אמרה לי שאיך שהיא תיסע – אני אקבל כליה. זה מה שאכן קרה.
ההתרגשות הייתה אדירה. תוך כמה שעות הייתי כבר בבית החולים. בשלוש וחצי לפנות בוקר, כשההשתלה הולכת ומתקרבת, הדמעות החלו לזלוג. הבנתי שימי הדיאליזה הולכים בקרוב להיות מאחוריי.
לשמחתי ההשתלה עברה בהצלחה. השתחררתי מכבלי הדיאליזה! פתאום אני יכול לעשות תוכניות, לנסוע לאן שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה. הזמן כולו עומד לרשותי. בלי לתזמן טיפולי דיאליזה. בלי לחשוב מה אסור לאכול ולשתות.
תרומת איברים לא רק מצילה חיים – היא גם משנה את חייו של החולה מחיים חסרי תקווה, לחיים מלאי תקווה. מכאן החשיבות העצומה שיש לחתימה על כרטיס אדי.
את החיים שלי קיבלתי בחזרה בזכות משפחת התורמת, בחורה צעירה שהייתה בשנות השלושים לחייה. השיחה עם האם הייתה מרגשת ועשתה לי צמרמורת.
כולי תקווה שנוכל להיפגש בקרוב.
יעקב גרוס.