הקרניות של רוי העניקו לשתי ילדות את האפשרות לראות

רוי היה הילד הכי קטן מבין שלושה. קיבלתי אותו במתנה ליום ההולדת, 5 ימים אחרי שחגגתי את יום ההולדת שלי. הוא היה ילד מאוד משפחתי ורגיש, מזל סרטן טיפוסי. כמוני. רוי ואני היינו מאוד קשורים זה לזו, ועשינו הכל ביחד. קונים יחד, רואים סרטים יחד, מבשלים יחד.

הוא תמיד דאג לי והיה נוהג להגיד ש"אם משהו יקרה לך, אני לא יודע מה אני אעשה". לרוי שלי היו עיניים ירוקות, פוני בלונדיני והמון נמשים. אי אפשר היה שלא לחבק אותו.

רוי היה חבר בצופים, שימש כחונך בביס הספר ומעל הכל כדורגל היה אהבת חייו. הוא היה רשום לחוג כדורגל, כמעט בכל יום היה משחק ורצה להיות שוער כשיהיה גדול. הוא אהד את מכבי חיפה, וכל החדר שלו היה ירוק.

לפני כשנה וחצי, במה שנראה כמו עוד יום שגרתי בעבודה, רוי שלי התקשר. לא עניתי כי הייתי באמצע פגישה, ולפי השעה ידעתי שהוא מתקשר כמו תמיד, כדי להגיד שהוא חזר מבי"ס. התכוונתי לחזור אליו אחרי הפגישה, אך כעבור 10 דקות קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. על הקו הייתה אמא של אחד מהילדות בכיתה שלו. "את חייבת להגיע הביתה". ביקשתי שתגיד לי מה קרה, ואיזו בשורה היא בישרה לי. "אני חושבת שרוי נפל מהמרפסת".

חוסר אונים מוחלט השתלט עלי. כל הסרטים עברו לי בראש. בעיקר התפללתי לנס, שאיכשהו נצליח להציל אותו. בדיעבד הבנתי שהוא ועוד כמה חברים היו אצלנו בבית ושיחקו משחק אומץ, במסגרתו הם ניסו לעבור מהממ"ד למרפסת מהחלק החיצוני של הבית. רוי היה עם חבר ועוד שתי בנות, שהם כנראה ניסו להרשים. בפעם הראשונה הם הצליחו לעבור. בפעם השנייה רוי מעד ונפל מהקומה ה- 12. הבהילו אותו לרמב"ם במצב של קריסת מערכות.

הגעתי לבית החולים חצי שעה אחרי, בזמן שנאבקו על חייו. ידעתי שהמצב לא טוב, אבל קיוויתי שיקרה נס. לא באמת הבנתי שאני הולכת לאבד את הילד. יצאתי לרגע לעשן, ובדרך חזרה לטיפול נמרץ פגשתי דודה שלי שקיבלה את הבשורה – וישר הבנתי. השמיים נפלו. רוי כבר לא איתנו. בגיל 11 וחצי, ב- ב- 20.11.2018, הבן שלי צנח אל מותו.

הוא כבר לא יתקשר כדי לבדוק שהכל בסדר. יותר לא נוכל לעשות קניות או לצפות בסרטים ביחד. נכנסתי לחדר כדי להיפרד ממנו, וזה נראה כאילו הוא ישן. עדיין אפשר היה להריח את הג'ל שהוא מרח בשיער לפני שהלך לבית הספר בסך הכל כמה שעות מוקדם יותר. שכבתי לידו וליטפתי אותו.

כשהרופא והעובדת הסוציאלית הגיעו, שאלתי מיד מה אפשר לתרום. רוי כבר לא כאן, אבל אני רוצה לפחות שחלקים ממנו ימשיכו לחיות אצל אנשים אחרים ולהעניק להם חיים. לרוי היה לב ענקי, אם הוא היה יכול לדבר אני בטוחה שהוא היה אומר "אולי לא הצלתי את עצמי, אבל אני יכול להציל אנשים אחרים".

אמרו לי שאפשר להציל את הקרניות – ומבחינתי זה היה אך סמלי. לרוי היו עיניים ירוקות יוקדות, מבט אחד שלו היה מספיק כדי להבין מה הוא רוצה להגיד. ועכשיו המבט הזה יוכל להמשיך להתקיים גם בגופם של אנשים אחרים.

להלוויה ולשבעה הגיעו אלפי אנשים, את רובם אנחנו לא מכירים, כדי להכיר את רוי ולחלוק לו כבוד. מאז לכתו, מועדון הכדורגל של מכבי חיפה הקדיש לרוי משחק והקרין את תמונתו על המסך הגדול באצטדיון. מאמן הכדורגל שלו פתח בית ספר לכדורגל על שמו.

הקרניות של רוי העניקו לשתי ילדות את האפשרות לראות. את אחת הילדות ואת משפחתה פגשנו ומאז אנחנו נמצאים בקשר חם. בהתחלה היה קשה לילדה עם התרומה. הסברתי לה שהיא צריכה להיות שמחה כי דרכה רוי ימשיך לראות את העולם. ביקשתי ממנה לחוות את העולם גם עבורו.

בור ענק נפער לי בלב מאז שרוי לא איתנו. אבל בטרגדיה הנוראית שעברנו אני מנסה לשתף כדי לחסוך כאב ממשפחות אחרות. בשנה האחרונה הרציתי בעשרות מפגשים על הסיפור שלנו, ועל הדרכים להתמודד עם הלחץ החברתי בעידן הדיגיטלי. הלחץ החברתי שגדע את חייו של רוי, וגורם לכל כך הרבה פגיעות, חרמות וסכנות לילדים של כולנו.

ילדים אחרים ידעו כמה ימים לפני על הכוונה של רוי והחבר לעשות את מבחן האומץ, אבל בעקבות הלחץ החברתי הם לא שיתפו אף אחד. אני כבר לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, אבל לכם אני אומרת, הטרגדיה שלי יכולה לקרות לכל משפחה. אני אמא מעורבת, הכל ידעתי על החיים של הבן שלי. לפחות זה מה שחשבתי. תשאלו, תבדקו, תחקרו מה עושים הילדים שלכם. זה יכול להציל את החיים שלהם.

זו השליחות שלי בעולם מאז שרוי הלך: לשתף במקרה שלנו ולמנוע את הטרגדיה הבאה. אני מקווה שרוי מביט בנו בגאווה מלמעלה, באותו מבט יוקד שאנצור בנבכי נשמתי לתמיד.

בקי מעוז,

אמא של רוי.

לחתימה על כרטיס אדי >> https://bitly.com/adi_card