הייתי בת 18 כאשר בתום הבדיקה הגופנית בלשכת גיוס, אמר לי הרופא הצבאי שיש לי איוושה בלב. לאחר בדיקות מקיפות האבחנה היתה קרדיומיופתיה - מחלת לב הקשורה בשריר הלב.
למרות מחלתי, מעולם לא השתמשתי במונח "חולת לב", הייתי אומרת "יש לי עניינים בלב". למדתי לחיות יחד איתה כשהיא תמיד במקום שני. במקום הראשון היתה המשפחה, הקריירה והגשמת המטרות שהצבתי לעצמי. זו לא היתה החלטה מודעת, פשוט כך הרגשתי.
מחלה בשריר הלב מובילה לאי ספיקת לב: אחרי חמש מדרגות חייבת מנוחה, לעלות עליות בלתי אפשרי, לא יכולה להתכופף, ישנה רק בישיבה, השפתיים כחולות כל הזמן, ובגדול מתחילים להסתכל על החיים מהצד, כי ברוב הפעילויות אי אפשר כבר לקחת חלק. המחלה התקדמה והחמירה וכשהייתי בת 41 הקרדיולוג שלי אומר לי שרק השתלת לב תציל אותי ועדיף למהר ולהיכנס לרשימה כי המצב עלול להידרדר מאוד.
כשהבנתי שהשתלת הלב היא הפתרון היחידי עבורי נכנסתי לחרדה. קיבלתי את הגזירה בבהלה והחלטתי להתחיל להיפרד. רציתי לצלם את עצמי לבנותיי, מברכת אותן לקראת כל אירוע חשוב בחייהן: סיום תיכון, גיוס לצבא, לימודים, חתונה, לידה וכדומה. דמיינתי איך לקראת כל אירוע הן שולפות אותי מהדיסק און קי ורואות ושומעות אותי מדברת מעודדת ומאחלת להן בהצלחה.
בעוד אני מתסרטת את מותי, הרגשתי שזו לא הדרך לעמוד בניתוח כזה, קיבלתי עזרה מקצועית ששינתה לי את דפוס המחשבה, והבנתי שאני לא הולכת לשום מקום ושאני אתעורר מהצד השני של הניתוח ואחלים, וכך הגעתי לניתוח חזקה, בטוחה ואופטימית.
בבוקר יום שישי, לפני ארבע שנים, הטלפון צלצל ועל הקו היה פרופ' ג'יי לביא. "יש לנו לב עבורך", אמר לי. בחצות נכנסתי לחדר ניתוח ולאורך כל הלילה הושתל בגופי לב חדש ובריא. קשה לתאר את השבוע בטיפול נמרץ, מזל שהגוף שלנו שוכח את עוצמות הכאב ואת חוסר האונים.
גם במצבים הכי קשים כשכל גופי מחובר לצינורות, לא זוכרת שבכיתי. הדמעות הגיעו כשהייתי חושבת על האישה הצעירה שאיבדה את חייה וליבה נתרם לי. בכיתי על המשפחה שנמצאת עכשיו באבל, בוכה וכואבת את מותה של אישה, אם ובת. תיארתי לעצמי שיש לה ילדים ובכיתי עליהם, על האובדן שילווה אותם לכל חייהם. על עולם שלם של משפחה שבשנייה אחת התהפך.
בני אדם הצילו את חיי, קרדיולוגים מוכשרים, מנתחים גאונים, אחיות ואחים מסורים, הצוותים הטכניים, אנשי ונשות המעבדה הבלתי נראים, צוותי האדמיניסטרציה, המכונות, הציוד הרפואי, התרופות - מוח אנושי גאוני, טכנולוגי ומתקדם, שמאפשר לפלא הזה לקרות, להחליף איבר חולה באיבר בריא ולהציל חיים. בני אדם הצילו את חיי - משפחה אחת של אם צעירה שהחליטה על תרומת אבריה.
היום אני מרגישה מצוין, קיבלתי הזדמנות שנייה, חיים חדשים, גוף חדש, המילה "עתיד" חזרה להיות רלוונטית. אני עובדת, לומדת, מטיילת, מרצה, כותבת, מתעמלת, רוכבת על אופניים וכמובן אמא במשרה מלאה. אני עולה במדרגות בלי לעצור, מתכופפת בקלות, הולכת מרחקים, ואפילו רצה. הרגליים לא רוצות לעצור, כאילו משלימות פער של שנים.
"הצלתם את חיי", כך כתבתי בין השאר במכתבי למשפחה, "קרוב לוודאי שלולא הניתוח מי יודע כמה שנים או בכלל חודשים הייתי מצליחה להחזיק ככה. נתתם לי הזדמנות שנייה. נתתם לבנות שלי אמא. קיבלתי את הלב הכי טוב שאפשר לקבל, לב חזק, לב תומך נאמן ובריא. לב כזה חייב להיות של אישה מיוחדת, חכמה, טובה, יפה, מסורה, אוהבת ואהובה. המילה 'תודה' אינה יכולה לבטא את כל מה שאני מרגישה כלפיכם וחייבת לכם. הצלתם אותי, נתתם לי חיים".
לחתימה על כרטיס אדי >> https://bitly.com/adi_card