"כיום לא יכולה לחשוב על עבודה כאחות מבלי להיות גם מתאמת השתלות"
מלכה שטיין :בבית הורי לא שמעתי מעולם על תרומת איברים או השתלות. בהיות אבי בן 16 עזב את הוריו בטוניס ועלה לישראל. בהמשך נעשה שליח עליה בצרפת מטעם הסוכנות היהודית, וילדותי עברה בין ירושלים לצרפת.
כבת למשפחה חרדית, לא התגייסתי לצבא ובשרות הלאומי הייתי ברמת הגולן, שם פגשתי לראשונה את הבחור שלימים נעשה בעלי, מתנדב מאנגליה שהצטרף לגולני במלחמת יום הכיפורים.
בסיום השרות חזרתי לירושלים ונערכתי ללימודים. רציתי להיות עובדת סוציאלית, אך לא היה לנו די כסף ללמוד באוניברסיטה.
נודע לי שלימודי "אחות" יעלה רק 600 שח לשנה, וכשנסעתי לברר בבית החולים על הלימודים אמרו לי "מחר מתחילים הלימודים"... וכך נעשיתי אחות.
את 'המתנדב האנגלי' פגשתי שוב בתם לימודי בירושלים, נשאנו כעבור חודש ועברנו לצפון. את צעדי הראשונים במקצוע התחלתי בבית החולים פורייה בצריף המחלקה הכירורגית.
לימים עברתי לעבוד בחדר מיון ושם שמעתי אחות בכירה 'מתאמת ההשתלות' פונה למשפחת נפטר ומציעה לה את הזכות לתרום קרניות. התרגשתי מאוד וכעבור זמן כשפנתה אלי להציע לי להחליף אותה, לא נזקקתי אפילו לדקה של התלבטות, היה ברור שכן.
אין מצב שאבי החרדי היה מסכים שאקח על עצמי תפקיד כזה. האחים שלי, עד היום, מרימים גבה על 'תפקיד המתאמת'.
זכורה לי קבלת ההסכמה הראשונה לתרומה, כאשר אבא של אחות מבית החולים, הגיע למצב של מוות מוחי. הייתי בטוחה שאצטרך לעמול קשה בשכנוע המשפחה, וכשהגעתי לרגע הפניה, לחוצה ונרגשת, בכל זאת פעם ראשונה... המשפחה נתנה הסכמתה מיד.
עוצמת הכאב, הדמעות ותחושת השייכות למשפחות בשעות הקשות, הן כנראה אלו שמשמרים עד היום את הקשר ההדוק שלי עם המשפחות התורמות. אני נוהגת להתקשר לברך לשנה חדשה, לחג שמח. בני המשפחות משתפים אותי באירועי משפחה, בלידות, בגיוס לצבא.
הקשר עם המשפחות הוא החלק הכי משמעותי בשבילי. ומשפחה חשובה נוספת היא משפחת האחיות מתאמות ההשתלה מבתי החולים בארץ, שפתחה בפני עולם מופלא של קשרים ותמיכה לצד אהבה ומחויבות אינסופית לתפקיד.
תפקיד המתאמת, הוא זכות עבורי
הוא אי של שלמות בנשמה שלי,
לכן רואה את עצמי ממשיכה בו כל חיי.
