איווה שטיינר, מתאמת ההשתלות של המרכז הרפואי לגליל, מספרת לנו על תפקידה המורכב כמתאמת השתלות:
ידעתי כל השנים, שהשתלת לב, אם הייתה באותם זמנים, הייתה מצילה את אימי שנפטרה ממחלת לב בגיל 39 ! והיינו זוכים לאימא שתגדל אותנו.
לפני 13 שנה כשפנתה אלי סגנית אחות ראשית בביה"ח לגליל בנהריה, והציעה לי את תפקיד מתאמת ההשתלות. לא באמת השקעתי מחשבה במה התפקיד כרוך, אבל משהו בתוכי כיוון אותי לומר כן.
היה לי שוק בהתחלה. התפקיד לא דומה לכל דבר שעשיתי בו עד אותו יום, אפילו כאחות מיון ומדריכת החייאה שנראה היה לי שכבר ראיתי הכל....
האינטנסיביות והעבודה בתנאי חוסר ודאות לכל אורך היממה. מי יקרא לי, מתי... בהתחלה הפחידו אותי הקריאות הללו להגיע למשפחות במצבי שכול פתע. עם הזמן הפנמתי והתחלתי להתאהב בתפקיד.
הקשר האינטימי עם משפחות ועם צוותי בית החולים נתנו לי הרגשה שקשה לתאר. זכורה לי אם שעומדת ליד בנה שנפטר מדם לב, מתלבטת בשאלה האם לתרום את איבריו ואומרת לו בנוכחותי "לא יודעת מה היית רוצה, לא חתמת על כרטיס אדי וגם לא דיברנו על זה.. אבל אני חושבת שזה חשוב לתרום" האם בוכה על בנה בן ה- 22 המת, ואני לידה. אין פסגת ריגוש גבוהה מזו, ובמיוחד הזכות שניתנה לי לעמוד לצידה ולהעניק לה תמיכה ברגעים הללו.
תגמול רגשי יוצא דופן אני חווה כבר שש שנים, הקשר שנוצר בין משפחה מוסלמית שליוויתי בתרומת אברי בנה בן ה- 26 שנהרג בתאונת אופנוע, לבין משפחת מושתל הלב היהודי. מושתל הלב מבקר את משפחת התורם אחת לשבועיים ואני מצטרפת מעת לעת. בני שתי המשפחות יוצאות ביחד לספר את סיפורם האישי וכך לקדם את נושא תרומת האיברים בציבור.
התפקיד הוביל אותי לתהליך פנימי משמעותי, של ההעצמה וצמיחה אישית, וזאת הן בעקבות סיטואציות החיים שבהם אני מטפלת, והן מהמפגשים החודשיים, מלאי ההשראה, עם מתאמות ההשתלה מבתי החולים.