יש אנשים שהחיים שלהם משתנים בבת אחת - באותם רגעים שהם מבינים שצריך לעבור השתלה. אני עברתי השתלת כבד בגיל שנה ותשעה חודשים, ומה כבר אפשר לזכור בגיל כזה קטן?
בתור ילד קטן החיים שלי היו נורמליים לחלוטין: רצתי, קפצתי, ביליתי עם חברים. אבל במקביל ידעתי שאני צריך לשמור על עצמי יותר מילדים אחרים: שאסור לי להרים דברים כבדים, או לאכול דברים חריפים. כשגדלתי הבנתי גם שאסור לי לעשן או לשתות.
את הרגעים הדרמטיים מתקופת הינקות חוותה משפחתי, שסיפרה לי רק אחרי שהתבגרתי על אותן השנים: על שחמת הכבד שבה לקיתי, על ההתרוצצות מבית חולים אחד לאחר ועל החיים מייאוש לאושר גדול בעקבות ההשתלה המוצלחת.
את הסיפורים מאותה תקופה ספגתי לא רק מהמשפחה, אלא גם ממזכרת אחת שנותרה מאותן השנים: כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב על הילד הראשון שהצליח לעבור השתלת חצי כבד מתורם מבוגר. מסתבר שכדי להשתיל את הכבד של התורם אצלי בגוף, היה צריך לחלק אותו לשניים. את החצי השני של הכבד קיבל מושתל אחר.
אבל הסיפורים המשפחתיים והכתבה בעיתון הם לא היחידים שמלווים אותי... כי מאז שהייתי קטן הכרנו את משפחת התורם – את האנשים המופלאים שהעניקו לי חיים חדשים וגרים ממש מול בית אמי. מגיל קטן הייתי נוהג לקפוץ אליהם כדי להגיד שלום – ואפילו לעשות ביחד הבדלה של שבת. הקשר הזה נמשך עד היום, ממש כמו הכרת התודה הענקית שלי על אצילות הנפש שהם גילו.
מהפגישות עמם הבנתי שבנם נהרג בתאונת ג'יפ בעת שירותו הצבאי. אני גם יודע שההחלטה האצילית שלהם הצילה אנשים נוספים והעניקה לי הזדמנות שנייה בגיל כל כך צעיר. בזכותם קיבלתי את הזכות לחיות כמו נערים אחרים בגילי: לנגן בגיטרה, להתאמן בחדר כושר ולהיות מוקף בחברים טובים.
בין לבין אני מתנדב לסייע לילדים בכיתות נמוכות וחושב כבר על הצעד הבא – להתנדב לצבא. אמנם הפרופיל הנמוך אינו מאפשר לי להתגייס, אבל אשמח להתנדב לצבא ולתרום את התרומה הצנועה שלי לחברה. אחרי התרומה הגדולה שאני בעצמי קיבלתי, זה המעט שיש ביכולתי לעשות...
בתמונה: עם הרופאים שטיפלו בו, פרופ' איתן מור וד"ר ריקי שפירא