אומרים שרק כשאתה מאבד משהו אתה יכול להעריך אותו. כבר בגיל 9, הגיל שבו רוב הילדים מקבלים את בריאותם כדבר מובן מאליו, נאלצתי להתמודד עם מחלה אוטואימונית שתקפה את הכבד שלי. למרות כל הקשיים ניהלתי חיים מלאים: למדתי, שירתי בצבא, התחתנתי והבאתי לאוויר העולם שני ילדים מקסימים.
אך בגיל 36 הגיעה נקודת המפנה ששינתה את חיי.
מצבי הבריאותי התדרדר במהירות, וכל הניסיונות לייצב אותו לא הועילו. בשלב הזה סבלתי מכל הסיבוכים התוקפים חולים לפני השתלות כבד, שבהם מיימת חריפה והקאות ליטרים של דם. הפגיעה בכבד השליכה גם לכליה ולטחול, וכתוצאה מכך הייתי זקוקה גם להשתלת כבד וגם להשתלת כליה.
למרות שכבר הייתי בתור להשתלה השעון תקתק במהירות – והחשש הכי גדול היה שאת התקף הדימום הבא לא אשרוד. ומי יודע מתי ההתקף הזה עלול להגיע? ההבנה ששעון החול הולך ואוזל הובילה אותנו להחלטה לעבור את ההשתלה בחו"ל, כדי לנצח במרוץ שממנו אולי לא תהיה דרך חזרה.
הנסיעה לחו"ל במצב כל-כך קשה היא זו שהביאה אותי לחשוף את הסיפור שלי: כדי להגדיל את המודעות לתרומת אברים בישראל, מודעות שאולי תמנע מאנשים אחרים הממתינים להשתלה את הנסיעה המורכבת לחו"ל על שלל תלאותיה. והתלאות היו רבות: מעבר להידרדרות הבריאותית, הייתי צריכה לעזוב את הכול: את משפחתי ואת ילדיי, ולטוס אל עבר הלא נודע בארץ זרה כמעט לבד. לא ידעתי לאיזה מזג אוויר אני נוסעת, תוך כמה זמן אחזור וגרוע מכול: אם בכלל אחזור. אחרי עוד חיבוק ועוד דמעה, המראתי מנתב"ג אל עבר הלא נודע.
הגעתי לניו אורלינס וחייתי שם במשך שנה. טסתי עם מלווה שהתחלף מידי חודש, כדי שאוכל להתראות עם כמה שיותר בני משפחה: עם דודתי, אחותי, בעלי, אבי ואמי. כל אחד עצר את חייו לתקופה והגיע לטפל בי בארצות הברית. לאורך התקופה ראיתי את ילדיי פעם אחת בלבד – בחג הפסח.
ההמתנה להשתלה הייתה מורטת עצבים. במהלכה הוכנסתי מספר פעמים למצב של סטנד ביי, ובשנייה הקובעת עם האינפוזיה ביד הכבד הלך למישהו אחר. לכן, כאשר הודיעו לי כעבור 7 חודשי המתנה שנמצאו עבורי כבד וכליה, הייתי מאוד עצורה. רק כשראיתי את המרדימים מגיעים לכיווני, התחלתי להאמין. התקשרתי לבעלי והילדים ובישרתי להם שהגיע הרגע.
עם כל הכאבים שליוו את ההחלמה, הייתי פשוט מאושרת לקבל את חיי חזרה. שלא לדבר על החזרה ארצה לחיק משפחתי האהובה... שנתיים וחצי אחרי, אני מתעוררת כל בוקר עם חיוך (נשבעת לכם שזו לא מטאפורה). חזרתי לעבודתי באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים – שם ליוותה אותי ההנהלה לכל אורך הדרך, למדתי איפור מקצועי ואפילו פתחתי עסק קטן לרוקחות טבעית שנולד בעקבות המחלה שלי.
במקביל, החלטתי לכבד את האיברים שקיבלתי ולשמור על אורח חיים בריא. מעבר לכך, אני מדליקה מידי שנה נר לזכרו של הבחור הצעיר שאת אבריו קיבלתי. הבחור שבזכות החלטתו האמיצה לחתום על תרומת איברים קיבלתי את חיי במתנה.
הגר וקס.