הקורונה נגמרת. נראה שחוזרים לשגרה.
כאשר נחזור, תהייה זו שגרה אחרת.
אני מכיר את זה.
הייתי שם.
חייתי שגרה שנגדעה באחת.
אנו חווים אירועים שישנו את שגרתנו ונדרש לחיות שיגרה חדשה.
למעלה מארבעים ושתיים שנים עברו מאז יצאה הדר אחותי לבילוי ערב שישי עם חבריה. יצאה ולא שבה.
הדר נהרגה בתאונת דרכים.
הדר לא שבה אבל לא עזבה מעולם.
היא איתי בלילות בחלומות, במחשבות בנסיעות בכבישים.
קבצתי והוצאתי בספר אחד, את כל שכתבתי לה מאותו ערב ממנו לא חזרה.
אני ממשיך לכתוב לה ובוכה אותה.
43 שנים שאני בוכה,
כן. אני, נכה.
אני לא יכול את הדר לרגע לשכוח
אני לא יכול בלעדיה לעצוב או לשמוח.
חלק ממני הלך עם הדר כאשר היא הלכה
חלק מהיכולת לחוות במלוא העוצמה את השמחה.
למדתי לחיות עם הכאב.
כמה פעמים כבר ניסיתי, הבטחתי, נשבעתי שבפעם הבאה, לא אבכה.
אבל זה חוזר. כל פעם מחדש. באותה עוצמה. באותו חוסר. באותו אין.
אני לא יודע למה זולגות הדמעות.
הן פשוט זולגות, מעצמן.
החלטתי, לא להילחם בהן.
הדמעות זולגות על מה שהדר הפסידה, ועל מה שאנחנו הפסדנו.
על מה שיכולים היינו להיות, ופעמים על מה שאנו עכשיו.
על מה שמחכה או לא מחכה לנו בהמשך.
גיא (גיא גיסין, החבר של הדר שישב לצידה ברכב כאשר הייתה התאונה והדר נהרגה) אמר לי "הצלחנו", בערב אחד, כאשר ברקע גידי גוב שר
"במקום שעמדת נישאר רק אוויר, בלי חמצן ואני נאחז באוויר ואת אינך".
אולי הצלחנו. אבל אם את לא כאן, אז זו לא הצלחה אמיתית. זו לא הצלחה מלאה.
את כה חסרה".
מי הייתה הדר, אחותי הקטנה הבשלה והבוגרת ממני, אפשר ללמוד מתוך מכתב שכתבה לי, ליום הולדתי ה 20. חודש לאחר מכן הדר נהרגה. היא לא נתנה לי את המכתב. אימנו מצאה אותו חודשים לאחר מותה של הדר ונתנה לי אותו.
"אח שלי!
20 שנה זה כבר גיל רציני ולאט לאט עוברות השנים ואתה נהיה ממש לגבר. החלטתי שסתם מתנה בלי צירוף של המון ברכות ורגשות של חום ואהבה לאח כל-כך גדול לא שווה כלום ובאותה הזדמנות החלטתי להוסיף מספר דברים שאולי לא קשורים ליום הולדת אבל השנים הם שהביאו את אותם הדברים: פשוט אספו אותם עד שהסתכמו ב 20 שנה של המון חוויות הן לטוב והן לרע.
תקופה של שינוי חברתי שאולי יהיה מהותי לגביך ואולי לא.
תקופה שבה האחות קצת משתנה וקשה לך לתפוש מה קורה.
כל הדברים הללו יכולים להוות לגביך שינוי עצום. הדבר הכי חשוב הוא שתדע לקחת את אותה תקופה בצורה הנכונה ביותר והכי חשוב הקלה ביותר.
גם אם התאכזבת דע לך שעומדות לפניך אכזבות קשות בכל השטחים כי אתה הרי בגיל רך ורק עכשיו תתחיל להיתקל בקשיים וההתמודדות יכולה להיות קשה אז אל ייאוש.
והכי חשוב שתמיד תזכור שאני אחותך ואני פה וגם אם אני לפעמים מרגיזה אז דע שיש יותר גרוע.
תמיד איתך ותמיד מוכנה לעזור.
גילי".
נמאס לי לכתוב ולכתוב ולכן הייתי רוצה שתבין שכל מה שניסיתי לכתוב ולהסביר שאני פה לידך ואל לך לשכוח שאני אחותך ובאמת אוהבת ותמיד לצידך.
שלך תמיד הדר הייתי מבקשת שמכיוון שאני לא כותבת כל יום מכתב לילד בן 20 שהוא יהיה מיועד אך ורק לך.
"אמא!
שמעת?"
מה היא הייתה לכולם, אפשר ללמוד מדברים שאמר גיא באירוע לזכרה:
"אני רוצה להגיד לכם שיש דברים שהזמן מתקשה לרפא.
יש רגעים ומעשים, שלא ניתן להשיב עוד.
אז כן. החיים נמשכים.
אנחנו עובדים,
אנחנו אוכלים, מטיילים, ישנים,
אנחנו מתחתנים, מתגרשים,
אנחנו לומדים, יולדים ילדים, מחנכים,
אנחנו בונים, אנחנו הורסים.
אנחנו חיים.
אבל יש מקום אחד בלב כל אחד מאתנו, שבו הזמן עצר מלכת.
בלב כל אחד מאתנו, הדר לעולם תהיה בת 16 ותשעה חודשים. אפילו לא בת 17.
ואנחנו, עמוק בלב, תמיד נהיה קצת אותם הילדים שיצאו לבלות בערב שבת
וחשבו ששום דבר לא יכול לקרות.
אנחנו עמוק בלב, נמשיך כל הזמן להשתומם,
איך זה שאי אפשר לחזור אחורה לרגע אחד קטן ולשנות משהו מאותו הערב.
משהו שישנה את הגורל של כולנו."
הדר השפיעה על מסלול חייהם של כל מי שהכיר אותה והיה סביבה.
גם במותה, לפני למעלה מארבעים ושתיים שנה, היא השפיעה על חייהם של מי שאבריה הושתלו אצלם, עליהם ועל הסובבים אותם.
כל עוד אני חי. הדר חיה!
כתב: גיל רשף, אחיה של הדר.