היי, כאן רותי לייבו מרכזת ועדות ארציות לתורמים חיים.
במילים אחרות, אני קולטת את התיקים מבתי החולים, מארגנת ומתאמת ועדות לאישור ההשתלות. בשנה האחרונה תאמתי ועדות לכ-250 זוגות, תורם-חולה. אחרי שהועדה מקבלת החלטה לגבי התורם והנתרם מתקיים, אצלנו מסלול נוסף על מנת לקבל את האישור הסופי. עלי לג'נגל בין ההשלמות שחברי הועדה מבקשים לבין הלחץ מבתי החולים שכבר שריינו מועד לחדר ניתוח - להשתלה.
יתר על כן, אני מקבלת באופן אישי את פניהם של התורמים והחולים המגיעים לדיונים. שומעת מהם על המתח וההתרגשות לקראת הריאיון בוועדה, התחנה האחרונה במסלול לפני ההשתלה, ורבים מהסיפורים נחרטים בליבי.
כך, בכל פעם מחדש, המפגשים עם התורמים החיים מרגשים אותי מאוד. מהיום שהתחלתי לעבוד במרכז להשתלות, לפני 14 שנה תחום תורמים חיים הכפיל ושילש את נפחו. בכל יום, משעה שש וחצי בבוקר ועד הערב כולי רק בענייני התורמים החיים.
סיפור מיוחד שזכור לי: לפני כחמש שנים הופיע בפני הועדה בחור צעיר שבקש לתרום לזר שאינו מכיר. אלטרואיסט. הוועדה השהתה את התרומה מאחר וחבריה התרשמו שהוא במצב נפשי קשה בעקבות לידה שקטה שחווה עם אשתו חודשים ספורים קודם לכן.לאחר כשנה הופיע שוב בפני הוועדה והופתעתי לראות את אשתו עם עגלה ובה תינוקת פעוטה. הפעם אושרה מועמדתו לתרום כליה וניתוח התרומה עבר בהצלחה.
מאז לאחר כל לידה הוא נוהג להתקשר ולספר לי. לפני שבועיים התקשרה אשתו ושאלה: "את זוכרת אותי"? רק בגלל השאלה ניחשתי שזו היא והשבתי בחיוב. "נולדה לנו תינוקת לפני שבועיים ועכשיו אנחנו הורים לארבעה ילדים". אין כמו התרחשויות אלה להבין את גודל הנתינה ואת האהבה הגדולה שלי לתפקיד.
