היי, כאן פנינה בוחניק, מתאמת השתלות של בית החולים זיו בצפת
גם על פי תחפושות הפורים שלי, בגן ובבית הספר היסודי, ניתן היה להבין שחלום חיי היה להיות "אחות".
הזרעים הראשונים לערכי נתינה והודייה הוטמנו בעורקי כבר בשלבי חיי הראשונים, כילדה שהפנימה את הנעשה בבית הוריה.
אבי שהיה רב, לימד אותנו להציע עזרה לכל אחד ולא להמתין שיבקשו אותנו. בימי שישי חלקנו חלות שבת לחולים בבית החולים שערי צדק, ובכל שבת ארחנו משפחות מאזורים רחוקים שיקיריהם אושפזו בבית החולים, מאחר וגרנו בשכונת בית וגן בסמוך לבית החולים.
לאחר השרות הלאומי התחלתי ללמוד סיעוד בביה"ח הדסה ואחרי שנתיים בבית חולים "ביקור חולים" עברתי למרכז הרפואי "זיו" בצפת. גם כאחות בבית החולים זיו, המשיך אבי להתקשר שאגש לבקר אנשים שהכיר כדי שאגש אליהם עם עוגה שאפיתי, להעניק להם הרגשת בית.
נגיעה בתחום ההשתלות חוויתי בעת שאחייניתי שנולדה עם מחלת ציסטיק פיברוזיס (CF) נזקקה להשתלת ראות. אחרי השתלת ראות היו לה שנתיים מופלאות ולאחר מכן נפטרה. כעבור שנים הקימה אחותי, את ארגון "חברות" על שמה של הבת, שרואה בשפת הרוח, היצירה והקשר האנושי משאב לריפוי ותמיכה בבתי חולים.
כאחות במחלקה לטיפול נמרץ יצא לי לעקוב מקרוב אחר עבודתה של תמי הראל, מתאמת ההשתלות הראשונה של בית החולים, וכשהיא עזבה המליצה להנהלה לבחור בי שממשיכה שלה. תאום השתלות תמיד היה בדם שלי.
מבחינתי זה היה המשך טבעי לחינוך ולערכים שקבלתי בבית הורי והמשך לפעילות העמותה של אחותי, אותם יישמתי במפגש עם המשפחות השכולות בבית החולים. לאורך כל שנותיי בתפקיד המתאמת, הקשר עם המשפחה הוא המרתק ביותר בתפקיד. אחרי שלוש יממות באווירת האובדן והאבל.. ולאחר הסכמה של משפחה לתרום איברים, המעבר בין המוות לחיים מייצר אצלי תחושה נדירה ותובנה עמוקה שהמוות נותן חיים.
תהליך מפתיע ביותר חוויתי בשבועות שלפני הקורונה, כשליוויתי ותמכתי במשפחה דרוזית. כמו אנשי הצוות גם אני הייתי בטוחה שהמשפחה לא תסכים לתרום. משפחה מסורתית וגדולה.... מאחר ואצלנו המתאמות, קיים חוק לא כתוב, שאסור לגשת למשפחה בתחושה שלא תתרום, נגשתי בתחושה חיובית, אבל עדיין מופתעת שכולם, כל בני המשפחה הגדולה! הסכימו לתרום את אברי אימם. בתקופת הקורונה כשעבדתי כאחות במחלקה הקורונה נהגו בני משפחתה להתקשר ולשאול לשלומי. גם כיום אנחנו שומרים על קשר.
בגיל 16 היה לי חלום לתרום כליה לאדם שזקוק, שנים רבות מאוד לפני שהיו מקובלות תרומות אלטרואיסטיות. וזכרת שדיברתי על זה ללא הפסק כולל בארוחות שבת, עד שאבי נשבר ולקח אותי לבית החולים שערי צדק: "אם דר. פינק יאשר לך לתרום כליה בגיל 16 אז גם אני אתרום". ואז דר. פינק שכנע אותי שאני צעירה ושאדחה את הרעיון. אני עדיין חולמת לתרום כליה, ואעשה זאת.
