עד לפני מספר שנים, החיים התנהלו במסלולם הרגיל. בית, עבודה, משפחה...
יום אחד, ללא שום סימנים מוקדמים, החיים שלנו קיבלו תפנית חדה. במסגרת בדיקה שגרתית שעשה בני רן בקופ"ח, התגלו תפקודי כליות בעייתיים. תוך 6 חודשים הכליות קרסו בזו אחר זו, והביטוי "השתלת כליה" הופיעה בחיינו. שעון הזמן החל לתקתק.
המשפחה התגייסה כדי לתרום לרן כליה, עבורנו זה היה מובן מאליו. אחרי שביצענו בדיקות מקיפות מצאו שאני הוא שמתאים לתרום כליה לרן, למרות גילי המתקדם, 63 שנים. לאחר מבדקים רפואיים ופסיכולוגיים רבים ניתן האישור, וכל שנותר הוא לחכות לאור ירוק מהצוות הרפואי. בעיצומו של התהליך כלתי, אשתו של רן, שהייתה חוקרת באוניברסיטת בן גוריון, קיבלה מלגת מחקר מפינלנד. למרות הלבטים שלה בשל המצב, לאחר הפצרות רבות שלנו, היא החליטה לנסוע.
זמן לא רב לאחר נסיעתה, קיבלנו טלפון מפינלנד. אשתו של רן מאושפזת בבית חולים במצב קשה. היא חטפה וירוס. רן ואני טסנו בבהילות לפינלנד. הגענו לבית החולים ביום שני בבוקר. קור מקפיא שרר בחוץ. בשעות הערב נתבשרנו.... קרן נפטרה. הפרידה הייתה כואבת. רן לא מש ממיטתה במשך שעות ארוכות. בני, שחייו השתנו מהקצה אל הקצה בעקבות קריסת הכליות הפתאומית, איבד לפתע גם את השותפה שלו לחיים במשך 15 שנה.
אחרי שקיבל את ההודעה האיומה על מות אשתו, רן הושיט לי את הטלפון, ואמר לי: "אבא, אני נכנס ליער לכמה שעות. אני צריך להיות עם עצמי". מדובר ביער שצמוד לבית החולים. לא צריך לקרוא מחשבות כדי להבין מה עובר על אבא ששומע את המילים האלה מבנו, שעולמו חרב עליו פתע פתאום. המבטים של שנינו נפגשו לשניות ארוכות.
רן הסתכל לי ישירות בעיניים ואמר: "אבא, אני אחזור".
והוא חזר.
בינתיים השעון המשיך לתקתק. הכליות של רן לא חיכו. הזמן לא עצר. בטיסה חזרה ארצה רן אמר לי "אבא, צריך להסתכל קדימה". וזה מה שעשינו. ביום שישי, ה- 1 למאי 2015, הגיע הרגע המכונן של חיי. נכנסתי לחדר הניתוח בביה"ח בילינסון כדי לתרום לבני כליה. יצאתי מחדר הניתוח ב- 2:00 לפנות בוקר. בלילה שלמחרת שמעתי קולות חריקה של מיטה נגררת: המיטה של רן "נסעה" לחדר הניתוח בבהילות.
עמוק בתוך הלילה, מצאתי את עצמי שוכב אחרי הניתוח ומריץ את כל הסרטים שעברנו: את המסע המטורף לפני הניתוח, הטרגדיה בפינלנד, האובדן הנורא... עצמתי את עיני ונשאתי תפילה. אחרי כל התלאות שעברנו ביקשתי רק דבר אחד: "תחזירו לי את הילד". כל דקה הרגישה כמו נצח נצחים. אחרי שעה ארוכה החזירו את רן לחדר. הרופא פנה אלי ואמר בשקט: "הכל בסדר". הכליה עובדת. חשתי כאילו אני נוסק לשמיים מרוב אושר. אנחה עמוקה השתררה ממני. לא היה מישהו מאושר ממני עלי אדמות.
מאז אנחנו במסע החזרה לנורמליות במציאות חדשה. רן מצא אהבה חדשה, נפשו נקשרה בנפשה, וכיום יש לנו נכדה מתוקה. הוא חזר לתפקוד רגיל, חי את חייו ומגדל את ביתו. גם אני המשכתי הלאה, ובימים אלו יושב על כתיבת עבודת הסמינריון העוסקת בחוויית התרוממות הרוח בקרב תורמי כליה במסגרת תואר באוניברסיטת חיפה.
הטלטלות שעברנו הכניסו את חיי לפרופורציה, וחיזקו מאוד את הקשר המשפחתי. כיום אני מביט אחרת על החיים, עם פחות שיפוטיות, ויותר הכלה את הסביבה. ובעיקר, עם הבנה שהמשפחה והחיים חזקים יותר מהכל.
אילן בראון,
אבא (גם) של רן.
לחתימה על כרטיס אדי >> https://bitly.com/adi_card