במשך שנים ארוכות הייתי רגיל לראות עולם במסגרת עבודתי באניות נוסעים: הפלגתי במשך 9-10 חודשים בשנה לארצות רחוקות ונהניתי מכל רגע. אבל ביום בהיר אחד בשנת 1996 העולם פשוט עצר מלכת, לפחות עבורי. היום שבו התעוררתי עם פריחה על הידיים ופוניתי לבית חולים, שם רופאה שראתה את תוצאות הבדיקות הבינה מיד: מדובר בזן של לוקמיה.
וכך במקום להפליג לעוד יעד אקזוטי מצאתי את עצמי עובר טיפולי כימותרפיה, חושב איך לצוף מעל המים ולעבור בשלום עוד טיפול. הטיפולים למרבה השמחה נשאו פרי, תרמו להחלמתי ואפשרו לי לחזור ולחיות חיים מלאים במשך שנים רבות. אך שום דבר לא הכין אותי למה שהולך לקרות.
בשנת 2013 חזרתי הביתה אחרי עוד יום עבודה, ועליתי במדרגות. במדרגה ה- 5 פתאום הרגשתי שאין לי אוויר להמשיך, עד כדי כך שהייתי צריך לשבת לנוח. גם הפעם הבדיקות שעברתי לא בישרו טובות, וגילו למעשה שהריאות שלי הפכו למסננת. המצב היה כל-כך חמור שתוך כמה חודשים חוברתי כבר לבלון חמצן. עד שגם החמצן לא עזר...
ביום ההולדת שלי התמוטטתי והובהלתי באמבולנס לבית החולים. ריחפתי בין חיים למוות, עם ריאות שלא מתפקדות – והרופאים ביקשו מאשתי לקרוא לקרובים כדי להיפרד ממני. באותו הזמן הייתי מורדם ומונשם, והגוף שלי בעצם חיכה לנס: לתרומת ריאה. אבל לפי הרופאים, בשל מצבי הרעוע, גם לתרומה כזו יש פחות מ- 50% סיכוי להצליח...
באותו היום צלצלו מבילינסון כדי לבשר לנו שנמצא תורם, וכך העבירו אותי במצב של סכנת חיים מבי"ח הכרמל לבי"ח בילינסון. אבל למרות כל הקשיים, כנראה שלפחות ביום ההולדת, משאלות ועוד איך מתגשמות... הניתוח עבר בהצלחה, ולאחריו הייתי מורדם ומונשם במשך 3 חודשים.
אחרי 3 חודשים נוספים של שיקום חזרתי הביתה ומאז – אני פשוט מעריך את הדברים הפשוטים בחיים. את אותם הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, כמו ללכת ולתפקד בלי עזרה של אחרים. בלי 15 מטר של צינורות חמצן שסביבם החיים מתנהלים. היום אני מתפקד כרגיל, ומקווה גם לחזור לשגרת עבודה. שלא לדבר על העובדה שאני אבא וסבא גאה לשתי בנות ו- 4 נכדים.
אחרי שקיבלתי את חיי במתנה ביום הולדתי – אני מקווה לפגוש בהקדם את משפחת התורם ולהודות להם על רוחב ליבם, שהעניק לי אוויר לנשימה.
איציק משה