את עדו הכרתי דרך חבר, בתחילת שנות ה- 70 בירושלים. הוא היה עתודאי ואני למדתי היסטוריה של ארץ ישראל וארכיאולוגיה בירושלים. בהתחלה היינו ידידים ולאט-לאט הקשר התפתח לאהבה ענקית ולחתונה בשנת 1972.
היו לנו חיים מיוחדים וטובים. בתחילת שנות ה- 70 אפילו נסענו לאירן וחיינו שם קרוב לשנה עם הבת הקטנה במסגרת העבודה של עדו. המשפחה הייתה עבורנו הכל וגם כאשר היינו במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, נשארנו מלוכדים ומאושרים.
כחלק מהעיסוק של עדו בלוגיסטיקה, חיינו במשך שני עשורים בעיר לארדו בטקסס, שם עדו סייע לחברות לייעל את המערך הלוגיסטי. 5 בנות נולדו לנו ועדו, שהיה אדם מאוד משפחתי, היה אומר שהוא יוריד עבורן את השמיים ואת הירח. גם ללוגיסטיקה של הבנות הוא דאג – שהן יהיו מאושרות, שיתחתנו ושיחזרו לישראל...
מהרגע שחזרנו ארצה, החיים של עדו נסובו סביב העבודה. באחד הימים הוא היה אמור להסיע אותי. קמתי בבוקר, ואני רואה שעדו לא במיטה. הלכתי לראות האם הוא ליד המחשב, והוא לא היה שם. קראתי בשמו והוא לא ענה. ואז עברתי ליד השירותים, בניסיון לפתוח את הדלת – והיא כאילו תקועה. צעקתי "עדו, עדו" ואין תשובה. ידעתי שמשהו לא טוב קרה.
לקחתי את הטלפון והתקשרתי לשירותי החירום.
הוא שכב על הרצפה ולא יכולתי לפתוח את הדלת. "עדו, קום", ביקשתי ממנו. "בוא אני אעזור לך. אל תשכב שם. בבקשה, תקום. אני לא יכולה בלעדיך". כל הבקשות שלי לא הועילו. עדו הובהל לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה. בבית החולים הסבירו לנו שלעדו הייתה מפרצת במוח, ושאין יותר מה לעשות.
ישבתי לצדו וביקשתי, התחננתי, "עדו, תגיד לי משהו". אבל הוא היה מחוסר הכרה. הפנים שלו היו כתמול שלשום – הוא היה ונשאר איש יפה ובריא, אבל אף שריר לא זז.
ביום ראשון ה- 24.4.2013, קיבלנו את הבשורה הגרועה מכל. איבדנו את כל עולמנו, אך באותה נשימה בנותיי הנבונות אמרו לי "אמא, צריך לתרום את האיברים של אבא לאנשים אחרים, כדי שהם יוכלו לחיות". כמובן שהסכמתי. אני רק מקווה שהנשמה הטובה שלו עברה ביחד עם האיברים שתרם. מאז שעדו הלך לעולמו, נולדו לנו 5 נכדים נוספים וכיום המשפחה מונה 15 נכדים. כל אחד יודע מי היה סבא, כולל עדו בן ה- 4 וחצי, ש"רוצה להיות חכם וטוב כמו סבא עדו". בכל אחד מנכדי האהובים אני רואה משהו שמזכיר לי את עדו. עדו שאני אוהבת בכל ליבי חסר לי כל-כך, אבל הוא תמיד איתי.
נאוה אהרנסון,
אלמנתו של עדו