חזרה
שער כדורגל נפל על רותם בן ה-12 - הקרניות שלו הצילו את הראייה של שני צעירים.
את משאירה ילד בן 12 ליד שער הקאונטרי בחמש אחר הצהריים, הוא בדרך לאימון כדורגל, הדבר שהוא הכי אוהב לעשות, הוא שולח לך נשיקה באוויר, וזהו. איך את יכולה לתאר לעצמך בכלל שזו תהיה הפעם האחרונה שתראי אותו בחיים? כשהתקשרו אלי פחות משעה אחר כך, ואמרו לי שקרתה תאונה קשה, לא קלטתי כלום. מה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי כשנסעתי במהירות אל המקום. בדרך הסתבר לי שהאמבולנס עם רותם בדרכו לרמב"ם. הצלחתי לעצור את האמבולנס באמצע הדרך, בתוך כל התנועה. עליתי וראיתי את רותם שוכב, מחרחר. ועדיין לא הבנתי כלום. הרי יש לי ילד חזק כל כך. הוא ייצא מזה. הגענו לרמב"ם ואני עוד רואה אותו בדמיוני עם תחבושת גדולה על הראש, מתלוצץ עם החברים שבאים לבקר, נהנה מתשומת הלב.
מה שקרה לרותם הוא בלתי נתפס. שער כדורגל נפל עליו ומחץ אותו. חצי שנה עברה ואני עדיין לא מעכלת. אבל דבר אחד הבנתי בבהירות, ברגע שהודיעו לי שרותם כבר לא איתנו. היה לי ברור שאני חייבת לתרום את איבריו. זה היה רותם – ילד שכולו נתינה, ולא היה לי ספק שכך הוא היה רוצה. לצערי, בשל הפגיעה הקשה, כל איבריו הפנימיים נמחצו ולא היו כשירים לתרומה, אבל הקרניות שלו הצילו את הראייה של שני אנשים צעירים. אחד מהם, איציק, סיפר לי בהתרגשות שהוא עבר השתלות קרנית חוזרות שנכשלו, והקרנית של רותם כאילו היתה מיועדת לו. הפרופסורים שטיפלו בו היו המומים מההתאמה. ההשתלה הצליחה והוא חזר לראות כרגיל. איציק נמצא איתי בקשר קבוע ולא מחמיץ הזדמנות להתקשר.
רותם היה ילד שהיה לו הכל. חוכמה, ויופי וטוב לב. הוא הצטיין בכל דבר. הוא איתי כל הזמן, אני פוקחת איתו את העיניים בבוקר וחולמת עליו בלילות. המחשבה שהפרידה האכזרית ממנו הביאה אור לאנשים אחרים, נותנת משמעות כלשהי למוות שלו, אבל ההתמודדות היא יומיומית. אני שואבת המון כוח מקבוצת תמיכה של המרכז להשתלות איברים שאני משתתפת בה. למרות שזה לא פשוט עבורי להגיע מעכו לתל אביב, אני לא מוותרת על אף מפגש. רק שם, עם אנשים שיודעים מה אני עוברת, אני מרגישה שאני יכולה לדבר על רותם ועל הכאב שלי.