חזרה
עומר.
נולדת בדיוק ביום הנישואין הראשון שלנו.
במקום לחגוג שנה של נישואין במסעדה רומנטית, דהרנו לבית החולים אחרי בוקר של צירים וירידת מים.
היה זה יום חמישי בערב, חורף, כמה ימים לפני חג פורים, כשמסדרונות בית החולים מלאים בילדים המחופשים ל"לובה", הלהיט של אותם הימים.
קצת לפני שהמשחק של "מכבי" נגמר, הגחת לאוויר העולם והפכת אותנו להורים מאושרים במיוחד.
היו לך עיניים קסומות, ריסים אין-סופיים, תלתלי זהב גולשים, שפתיים מצוירות ועם השנים הופיעו פה ושם גם נמשים.
כהורים צעירים לילד ראשון, הרגשנו שקיבלנו מתנה פשוט מושלמת.
אף אחד לא ממש הכין אותנו להורות, ועזרת לנו ללמוד כל יום משהו חדש עליך וגם עלינו, והכל תוך כדי תנועה.
גדלת בקצב מסחרר ומהר מאוד גילינו את האיכויות הנוספות שלך.
ילד סקרן במיוחד, עם דמיון אין-סופי, תשוקה לעולם הקסמים ולמכשירים בעלי מקלדת ומסך ואהבה עזה לשוקולד.
רכבת על סוסים עם טכניקה מדויקת כל כך, שיחקת כדורסל, ניגנת בכינור ובין לבין גם הספקת ללכת לחוג לגו ולרכב כל בוקר על אופנוע (עם אבא) לבית הספר.
עוד לפני שעלית לכיתה א' כבר ידעת לדקלם את כל כוכבי הלכת במערכת השמש מהקרוב אלינו ועד לרחוק (וגם להפך).
כשמלאו לך 7 שנים, ביקשת ללא היסוס לראות את מסי בקאמפ-נאו. כשהגענו למגרש בברצלונה וגילית שאתה יושב "רק" בשורה 10, מרחק יריקה מהשחקנים, שאלת "למה יושבים כל כך רחוק?". כזה היית – פרפקציוניסט.
היית ילד מלא שמחת חיים, עם צחוק מתגלגל ומידבק, ומבט זומם הרומז על מעשה הקונדס הבא.
"נסיך" קראנו לך.
ואז, ביום אחד הכל נגמר, ללא התראה מוקדמת, קרה הנורא מכל.
הרופאים נלחמו על חייך במשך חמישה ימים וללא הצלחה.
נפטרת ב-13/3/11 בלי שהספקנו לחגוג לך את יום ההולדת השמיני שלך.
העוגה, המפעיל, ההזמנות, הכל היה מוכן, רק אתה לא באת.
הסיוט הנורא של כל הורה התגשם מול עינינו, ולא האמנו שזה קורה לנו.
ברגע שהבנו שהכל נגמר, החלטנו לתרום את איבריך.
החלטנו שאם יכול לצאת משהו טוב מכל הסיפור הנורא הזה שקרה לנו, אם מישהו יוכל לחיות בזכותך, אז אנחנו את שלנו עשינו.
באותם רגעים, עם כל הקושי ועד כמה קלישאתי שזה עשוי להישמע, החלטנו לבחור בחיים.
הסתכלנו שנינו על אחותך, רוני, ילדה בת 5 מלאת חיים, הזקוקה להורים ולחיים נורמליים (עד כמה שאפשר ובמסגרת המגבלות כמובן).
החלטנו גם להרחיב את המשפחה ובתוך זמן קצר נולד לך אח קטן בשם טל, שהוא כשלעצמו סוג של נס שלא מפסיק לחייך.
בין לבין, קיבלנו מכתב מרגש במיוחד מאחת המושתלות שזכתה לקבל חלק ממך. אישה אמיצה במיוחד שרצתה להיפגש איתנו, להגיד תודה וכמובן לשמוע עליך.
וביום אביב בהיר, נפגשנו איתה. רק באותם רגעים, כשהיא התחילה לדבר ולספר את סיפור חייה, הצלחנו להבין במעט את משמעות התרומה.
מאחורי כל מושתל עומדת משפחה, הורים, ילדים, אחים, שכנים, מכרים.
סיפור חיים.
בחרנו גם להנציח אותך בצורה אקטיבית. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו בפני סטודנטים לרפואה ועוזרים להורים צעירים אחרים שעוברים מקרה דומה לראות את האור בקצה המנהרה.
המון אנשים עזרו לנו ברגעים הקשים ביותר שלנו, ואנחנו מרגישים צורך להמשיך ולאחוז בלפיד ולהראות את הדרך לאלו שבאים אחרינו.
והיום, כשערב ראש השנה בפתח, אנחנו משתדלים ליהנות יותר מכל מה שמציעים לנו החיים.
כל יום בלעדיך הוא קשה והערב הזה אינו יוצא מן הכלל.
אין ספק, לימדת אותנו המון על החיים כשהגעת לחיינו וגם כשיצאת מהם.
החיים ב-Fast Forward אנחנו קוראים להם.
ושנייה אחרי שאחותך רוני עולה לכיתה א', נכנסת לאותה כיתה שבה אתה למדת, כל שנותר לנו לקוות הוא שתהיה זו שנה באמת טובה ומתוקה!
שרון ומיקי, ההורים.