שימי בן חמו

צמד המילים "סיסטיק פיברוזיס" ליווה אותי מגיל קטן, אז בישרו הרופאים להוריי שאני לא צפוי להגיע לגיל 8. המציאות עלתה על כל התחזיות ואפשרה לי לחיות את חיי כמו כל אדם רגיל – עם משפחה אוהבת, חברים טובים ועבודה מספקת. הייתי פשוט מאושר בחלקי.

החריקות במצב הבריאותי החלו כשמלאו לי 25, אז החלה ירידה בתפקודי הריאות: הייתי צריך להתאשפז ארבע פעמים בשנה למשך שלושה שבועות כל פעם. האשפוזים הממושכים היו כרוכים בניתוק מהחברים, מהשגרה, ואף יצרו חוסר ודאות בשל החשש לאיבוד מקום העבודה שלי.

לכל אורך אותה התקופה, הרצון להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה תמיד הניע אותי קדימה. גם כאשר המצב הבריאותי המשיך להחמיר. אך ככל שתעצומות הנפש גדלו, כך הגוף הלך ונחלש. כשתפקודי הריאות צנחו ל- 12%, כבר לא יכולתי ללכת ואפילו לדבר בטלפון. איבדתי את התיאבון, לא היה לי כוח לראות חברים והייתי צריך להיאבק על כל נשימה.

בשלב הזה שכבר הייתי צמוד לבלון חמצן, הבנתי שצריך לבצע השתלת ריאות ונכנסתי לתור להשתלות לפני 3 שנים. למרות החשש מהלא נודע, חולים שעברו השתלה סיפרו לי שלאחריה אפשר ללכת בלי להתעייף. מסתבר שיש דבר כזה!

שנה עברה, והאשפוזים בבית החולים נעשו יותר ויותר תכופים. באחד מימי שישי, זמן קצר לאחר שהשתחררתי מאשפוז בביה"ח, קיבלתי שיחת טלפון שבה ביקשו ממני לחזור חזרה: נמצא עבורי תורם ואני הולך לעבור השתלה.

פתאום יש לי אוויר לעשות כל מה שאני רוצה: לבלות עם חברים, לטפח קריירה ולנסוע כמו שחלמתי לטיול בתאילנד. או כמו שאני קורא לזה: טיול אחרי השתלה...
למחרת בבוקר, ב- 26.11.2011, ההשתלה יצאה לדרך. אני זוכר שהתעוררתי בטיפול נמרץ, ולמחרת כבר הורידו אותי למחלקה. הכאבים העזים לוו בתחושה מתוקה אחת: הרגשתי שאני נושם כמו שצריך, שיש לי אוויר! כעבור עשרה ימים חזרתי הביתה והתחלתי בתהליך השיקום. את החודשים שאחרי ההשתלה, שבהם אסור היה לי כמעט לצאת מהבית, ניצלתי בעיקר כדי לבלות עם המשפחה. מאז חזרתי לשגרה בהדרגה.

שנתיים אחרי ההשתלה, אני לא שוכח לרגע את התורמת ואת משפחתה האצילה – ומעוניין ליצור עמם קשר כדי להודות להם על אדיבות ליבם.

איזו מתנה הם העניקו לי... קשה לי להאמין איך פעם לא יכולתי לעלות מדרגה – והיום אני עומד על הרגליים מבוקר עד לילה כמעצב שיער. פשוט הוקוס פוקוס! 

פתאום יש לי אוויר לעשות כל מה שאני רוצה: לבלות עם חברים, לטפח קריירה ולנסוע כמו שחלמתי לטיול בתאילנד. או כמו שאני קורא לזה: טיול אחרי השתלה...