חזרה
לירון היה בני הבכור, ילד יפה תואר שהקסים את כל מי שנקרה בדרכו. חבריו מספרים עליו שהגיע לבית הספר עם מחברת אחת לכל המקצועות, וזו שימשה אותו בעיקר לכתיבת שירים... מה שלא הפריע לו לסיים את הבגרויות בהצטיינות.
את הבגרות של החיים האמתיים עבר לירון בצורה מרשימה עוד יותר: מתוקף היותי בצבא הקבע, החלפנו מקום מגורים מספר פעמים, עד שהשתקענו ביוקנעם עילית. בגיל 12 איבד לירון את אמו, שהייתה עבורו דמות נערצת ונפטרה ממחלת הסרטן. כבר אז, מאחורי החזות המחויכת, התגבשה תפיסת העולם הבוגרת והרגישה של לירון - שבאה לידי ביטוי בשירים הרבים שכתב.
הבשלות של לירון הגיעה לשיאה בשירותו הצבאי. למרות שהיה "מורעל" צנחנים, הילד הזה התאהב בטנק מהיום שבו נחת בחטיבת השריון. סיפור האהבה היה הדדי – ולירון מצא את עצמו מתקדם במהרה כמדריך בקורס מט"קים, מדריך בקורס קציני שריון ואף בתפקיד מפקד פלוגת המפקדה, למרות שלא זו הייתה הכשרתו.
הכרת התודה ללירון הייתה גדולה - והפכה את יום העצמאות בשנת 1999 לחגיגי במיוחד. עלינו לירושלים, ושם קיבל לירון את אות החייל המצטיין מידי הנשיא דאז עזר ויצמן. כשראיתי כיצד האלוף ינאי, שלירון ראה בו מודל לחיקוי, התרשם מהעובדה שלירון הוא 'גנן קק''ש' (מדריך בקורס קציני שריון) – רק אז הבנתי עד כמה גדולה ומוערכת תרומתו לצבא.
לאחר שנים רבות שבהן שירת בבסיס עורפי, עבר לירון לשרת בחטיבה 7. הוא קיבל תחילה פיקוד על פלוגה שאינה מבצעית (פלוגת הצמ"פ), ועמד סוף-סוף להגשים את חלומו ולפקד על פלוגה מבצעית. את החלום הזה הוא לא זכה להגשים.
שבוע לפני תום אימון הצמ"פ, במהלך ניווטים ברמות מנשה, ניסה הג'יפ של לירון לטפס על גבעה תלולה. הניסיון הלא מוצלח הוביל להידרדרות הג'יפ, והוא נפל לתהום. לירון נפגע בגזע המוח והובהל לבית החולים רמב"ם.
כשהגעתי לבית החולים התחלתי להבין כמה חמור המצב. כאשר הרופא יצא כדי לעדכן אותנו, שאלתי אותו בלי לחשוב אם הוא רוצה לדבר על תרומת איברים. ידעתי ששנים קודם לכן חתם לירון על כרטיס אדי, וכשהבנתי בתוך תוכי שהנורא מכול עומד לקרות – היה לי ברור שאקיים את צוואתו של בני. ואכן, לצערי, ב-1.2.2001 (ט' בשבט תשס"א) הלך מעמנו לירון, והוא בן 25 שנים בלבד.
איבריו של לירון - כבד ושתי כליות - הצילו שלושה אנשים חיים.
אמנם את התהום הפעורה שהותרת, לירון, אי אפשר למלא - ובכל זאת, יש הרבה נחמה בעובדה שגם אחרי שהלכת, המורשת שלך ממשיכה לפעום בקרבם של אותם השלושה.
מאת אברהם יוגב, אבא של לירון