חזרה
ארבעה אחים אנחנו במשפחה, ניצן הוא אחי הבכור ואני הכי צעירה. מאז שהיינו קטנים נרקם בינינו קשר מיוחד במינו: ניצן היה תמיד מגונן עלי, לוקח ומחזיר אותי מכל מקום. היינו ממש תאומים סיאמיים שנוהגים לצאת ביחד, להצחיק ולשתף האחד את השנייה בכל התרחשויות החיים.
בכל אותן השנים ניצן היה בחור נמרץ, שמעבר לטיפוח קריירה מצליחה היה חובב אדרנלין מושבע, שעסק בפעילויות אקסטרים כמו בנג'י ותחרויות ג'יפים.
אך המרץ החל לדעוך כאשר לפני 12 שנים חש ברע, במהלך שירות המילואים. לאחר סדרה של בדיקות התברר שהוא סובל ממחלת FSGS, אשר מובילה לאי ספיקת כליות.
הרופא הבהיר שטיפול תרופתי יוכל לכל היותר לעכב את השפעות המחלה. ואכן לאורך 8 שנים, ראינו איך בחור בשיא אונו דועך לנו ממש מול העיניים, עד שהכליות החלו לקרוס. ואז נכנסנו למרוץ נגד הזמן. רשימת ההמתנה להשתלת כליה בארץ כל-כך ארוכה, וניצן צריך לעבור השתלה תכופה. מה עושים? הרעיון לביצוע השתלה בחו"ל ירד מהפרק, והותיר רק אפשרות אחת: תרומת כליה מתוך המשפחה.
מכיוון שבני משפחתי לא יכלו לתרום מסיבות בריאותיות, מבחינתי זה היה אך טבעי לתרום את חלקי. הרבה שואלים אותי "מה, לא פחדת"? אז כן, בהחלט היו חששות הרבה שואלים אותי "מה, לא פחדת"? אז כן, בהחלט היו חששות, כולל רופאים שהסבירו לי את הסיכון בתרומת כליה מחשש שאחלה או להבדיל במידה וארצה להביא ילדים נוספים לעולם. אך החרדה מכך שאני עלולה לאבד את אחי הייתה חזקה יותר מכל חשש אחר.
למרות שלא עברתי ניתוח אחד בחיי וששנינו פסענו אל עבר הלא נודע, בלילה שקדם ההשתלה, לפני שלוש וחצי שנים, שרירי הצחוק עבדו שעות נוספות. את העיניים פתחנו לשחר של יום חדש, בו הגורל של שנינו נכרך עוד יותר זה בזה...
על כאבי התופת שליוו את תקופת ההתאוששות, האפילה תחושת הסיפוק העצום. הרגשתי שהצלתי את חייו של אחי הבכור, בשר מבשרי. החשש הגדול היה שמא הכליה לא תיקלט בגופו של ניצן, שחלילה כל המאמץ שעשינו יהיה לחינם. לשמחתי החשש הזה התבדה.
בחודשים הראשונים, למרות הכאבים העזים, ליוויתי את ניצן מידי יום לבדיקות בבי"ח בילינסון. היינו יושבים כל אחד עם חגורת הבטן שלו ומחליפים חוויות. מנסים לעכל שחלק מהגוף שלי חי ופועם בגופו...
כמה שהחיבור בינינו היה חזק, מאז ההשתלה הוא התהדק הרבה יותר. ככל שחלפו הימים, החיוניות חזרה לחייו של ניצן, ועמה שמחת החיים. אני חזרתי גם כן לחיים מלאים, עובדת, מגדלת את שני ילדיי ומאושרת בחלקי.
נתתי לאחי כליה – והרווחתי אותו חזרה. האם יש מתנה גדולה מזו?