חזרה
אהבה של 35 שנה נגדעה ברגע אחד
הבוקר של יום ראשון, ה- 9.2.2009 לא נראה יוצא דופן. קמתי מהמיטה, וחשבתי שציון כבר יצא לעבודה, כמו שתמיד נהג לצאת לפני. דבר לא הכין אותי למה שעיניי הולכות לפגוש.
יצאתי מכיוון חדר השינה לסלון, וראיתי שבגדי העבודה של ציון עדיין שם. הרגשתי שמשהו לא בסדר. כשפתחתי את הדלת של חדר הרחצה, ראיתי את ציון מוטל באמבטיה ללא הכרה. הבנתי שהמצב קשה, והתקשרתי מהר למד"א. בדיעבד הבנתי שלמשך שעה וחצי הוא נותר ללא הכרה וללא חמצן. בבית החולים, כבר ראינו חבורה רצינית במצח. הרופא אמר שמפרצת המוח נפגעה, שאין זרימת דם למוח ואם לא יחול שיפור במצבו תוך 48 שעות, סיכוייו לשרוד קלושים מאוד.
במשך שלושה ימים שכב ציון מחוסר הכרה בטיפול נמרץ, כשהוא מחובר למכשירים. מחשבות קשות מתרוצצות בראש, משולבות בזיכרונות מתוקים. היכרנו, בגיל 16-17 בדיסקוטק, ומאז דרכנו לא נפרדו. יצאנו תקופה יחסית ארוכה, התחתנו והבאנו לעולם 4 ילדים מקסימים.
עברנו כל-כך הרבה ביחד – הקמנו משפחה, צברנו חוויות, היינו שם אחד בשביל השנייה ברגעים הטובים יותר והטובים פחות. במשך 35 שנה שום דבר לא הפריד בינינו, עד אותו יום ראשון.
ב- 11.2.2009, הרופאים בישרו לנו שציון כבר לא יתאושש. נשאלנו אם נרצה לתרום את אבריו. ציון היה חתום על כרטיס אדי ואחרי שהתייעצנו עם רב, החלטנו לתרום את אבריו כדי להציל חיים.
לאורך השנים הייתי בקשר עם חלק מהמושתלים, ולצד האובדן הגדול, התרגשתי לדעת שבמותו ציון העניק חיים לאנשים אחרים. החיים של ציון נגדעו ברגע אחד, וחיים של אחרים ניצלו בזכות ההחלטה שהתקבלה ברגעים שאחרי. ציון זכה לראות שניים מהנכדים, ובעשור שלאחר לכתו המשפחה התרחבה עם 7 נכדים נוספים.
ככה זה, החיים יותר חזקים מהכל...
רבקה דפנה,
אשתו של ציון ז"ל