חזרה
נולדתי לפני 51 שנה. גרנו ברמת חן שברמת גן והייתה לי ילדות מאושרת.
עברתי את המסלול הרגיל של בי"ס-צבא. הייתי תמיד בריאה ומאוד מודעת לאורח חיים בריא וטבעי. הורי נפרדו כשהייתי בת 25 וכמה שנים לאחר מכן קרה לנו אסון - אחי הצעיר, גדי, נהרג בתאונת מטוס אזרחי. למרות הקושי, הצלחנו להמשיך לחיות את החיים במלואם.
המשיכה לעולם הידע הביאה אותי לאוניברסיטה, לפקולטה למדעי החיים בהמשך התמחיתי בתזונה. עבדתי כדיאטנית ולימדתי תזונה במכללות לרפואה משלימה.
התחתנתי בגיל 31. בגיל 32 הפכתי אמא לדריה, ושנתיים מאוחר יותר – אמא גם לעלמה. בשנים האלו הרגשתי טוב והייתי בריאה. הייתי עסוקה בגידול הילדות, בעבודה וגם התקרבתי לגיל 40.
פה ושם סבלתי מקוצר נשימה קל, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת, חשבתי שמדובר בתופעות של גיל המעבר.
יום אחד, במהלך טיול בצפון, ירדנו לאחד הנחלים ובדרך חזרה, פשוט לא הצלחתי לעלות. פשוטו כמשמעו. זה היה שביל יחסית נוח, שאפילו ילדים עלו אותו בלי להתלונן. אבל אני פשוט הרגשתי שאין מצב. פשוט לא היה לי אוויר.
הלכתי לרופאת משפחה, ביצעתי בדיקות לב במאמץ וצילום ריאות והכל היה תקין. כשהתופעות חזרו הגעתי שוב לרופאת המשפחה . הפעם נשלחתי לרופא ריאות, שביצע בדיקת תפקודי ריאות. את הפנים שלו אני לא אשכח לעולם: הוא היה בשוק!
ואני, בת 38 בריאה לכל דבר, אמא לשתי ילדות קטנות , התבשרתי שאני סובלת ממחלה – מחלת נשימה חסימתית כרונית (COPD).
מאותו רגע, הכל השתנה. התחיל שלב חדש בחיים שלי.
המצב שלי הידרדר במהירות. הכל פתאום סבב סביב הנשימה ואושפזתי בבית החולים שבע פעמים בתוך שנתיים.
אבל, לאט לאט, מאשפוז לאשפוז, למדתי לחיות עם מה שיש. האֵימה פינתה קצת מקום לשיגרת חיים כאילו רגילה. הבנות למדו שיש דברים שאמא לא יכולה לעשות, לטיולים נסענו עם בלון חמצן. המצב קצת התייצב, למרות שתפקודי הריאות הלכו וירדו. רוב הזמן הייתי מחוברת לחמצן.
כשתפקודי הריאות ירדו מתחת ל- 20%, נפגשתי עם פרופסור מרדכי קרמר. כשהמילה השתלה הונחה לראשונה על השולחן, פרצתי בבכי.
פרופסור קרמר ניסה להרגיע ואמר: 'למה את בוכה? השתלה זה לא הסוף, זו רק ההתחלה האור שבקצה המנהרה...'
ההשתלה התקיימה לפני שמונה וחצי שנים. בהתחלה היא הייתה בשבילי "עוד ניתוח" - הרי עברתי הרבה ניתוחים בשנים שקדמו לה.
אבל החיים אחריה הפכו למשהו חדש: פתאום צריך לקחת הרבה תרופות , להיזהר מכל מיני דברים, ולסבול מכאבים לא מוכרים. אבל פתאום גם יכולתי שוב לנשום ללא חמצן! זה פיצה על הכל.
אחרי ההשתלה הרגשתי הקלה עצומה . ידעתי ששוב אני יכולה לקחת החלטות בעצמי, להיות עצמאית. ששוב השמיים הם הגבול .. תוך חודשים ספורים חזרתי לעבוד ,לשחות ,
לטייל , לבלות. חזרתי לעצמי. חזרתי לחיים.
היום, עם שתי בנות בגיל ההתבגרות, בן זוג חדש , והרבה התחלות חדשות אני מרגישה בריאה לכל דבר. לפעמים אני זוכרת את מה שעברתי ולפעמים שוכחת , אבל בעיקר חיה.