חזרה
יש אנשים שמחכים לשיחה של אראלה מהלוטו. אני חיכיתי לשיחה מבית החולים, שתאפשר לי לזכות בחיי בחזרה...
הכול החל שלושה עשורים לפני כן, כשבמסגרת תפקידי כקצין התגלתה בגופי סוכרת. בשנת 1999 נפצעתי ברגלי הימנית במהלך פעילות מבצעית, ובעקבות החמרה במצב נאלצתי לעבור קטיעה של הרגל והוכרתי כנכה צה"ל.
בשנת 2002, אחרי 32 שנות שירות בתפקידי פיקוד וחקירות במשטרת ישראל, פרשתי לביתי וקיבלתי "מתנת פרישה"... החלה הידרדרות במצבי הבריאותי, והיא הובילה לבעיה בתפקודי הכליות. ההחמרה במצב הובילה לטיפולי דיאליזה קשים, 3 פעמים בשבוע למשך 4 שעות כל פעם.
למרות שאני פייטר בנשמה, פתאום הייתי תלוי בחסדי המכונה, נתון לחולשה גופנית ולשינויים במצב הרוח. לא יכול להגשים חלומות שתכננתי לחיים שאחרי הפרישה. אבל לרגע לא איבדתי תקווה. נכנסתי לתור להשתלות, והשתוקקתי לקבל את שיחת הטלפון המיוחלת.
אחרי 4 שנים ארוכות סופסוף זכיתי בפיס. כך לפחות חשבתי... קיבלתי את השיחה המיוחלת מבית החולים שמבשרת שנמצא תורם. למחרת כבר התייצבתי, מוכן לניתוח. בזמן שאני ממתין, אחד הרופאים בישר לי שבעקבות חוסר התאמה העדיפו לתרום את הכליות לאישה אחרת הנמצאת בתור להשתלות.
חזרתי הביתה שבור לב אך עם זיק של תקווה, מתוך ידיעה שאני המושתל הבא ברשימה. ואכן, כעבור שבוע, בעיצומו של נופש בטבריה, קיבלנו שוב את הטלפון המיוחל. בנסיעה חזרה לאזור המרכז נפתחו ארובות השמים, ובשיאו של מזג האוויר הקודר קיוויתי סופסוף לראות אור בקצה המנהרה. האם הפעם באמת תתבצע ההשתלה?
למרבה השמחה, בבוקר אחד גשום בנובמבר 2012 אכן בוצעה ההשתלה. לאט-לאט התחלתי לחזור לשגרה. ממחשבות הישרדותיות פתאום יש לך הזדמנות לחשוב איך אתה חוזר לעצמך.
המצב הולך ומשתפר, והיום אני מרגיש חופשי לעשות מה שאני רוצה לצד בת זוגתי שתומכת בי במסירות נפש לכל אורך הדרך, ולצד אחי ניצן, בנותיי וחמשת נכדיי. מה הייתי עושה בלעדיהם?
ברגע שחזרתי לעצמי החלטתי ליצור קשר עם משפחת התורם ולהודות על נדיבות ליבם. מאז ועד היום אנחנו שומרים על קשר חם, הם הרי חלק ממני עכשיו... רק בדיעבד נודע לי שהתורם, שחצה את גיל ה-70, תרם כבד ושתי כליות.
התובנה החשובה הזו יכולה להציל חיים רבים, ממש כפי שהיא חוללה מפנה בחיי. עבורי, אגב, הגיל לא היווה שיקול. לנוכח גילי וגם בעקבות התרומה שקיבלתי – על בשרי אני יודע: לא עוצרים בגיל שבעים...