זהו סיפור עצוב אך מעורר תקווה על מותו ובעיקר על חייו של אבי האהוב, עודד וולק זכרו לברכה. אדם שחייו ומותו קשורים עמוקות לארץ הזו שכל כך אהב.
זה קרה כשהייתי תלמיד תיכון. בדיוק עברו שלושה חודשים מהיום שקיבלתי רישיון, וסוף סוף יכולתי לנהוג בלי מלווה. לכבוד האירוע המכובד הזה החליט אבא שלי להשאיר לי את האוטו ולנסוע מערד בטרמפים לכיוון ירושלים. האמת שהוא אהב לנסוע בטרמפים גם כשלא היה חייב, הוא אמר שזו הזדמנות לפגוש אנשים ולעבור במקומות. כזה הוא היה - אוהב אדם ואדמה.
העונה הייתה מעט לפני סוכות, ומסיק הזיתים היה בשיא. אבי, שאהב מאוד את התקופה ואת תהליך הכנת שמן הזית, החליט לנסוע בדרך לא שגרתית. הוא נסע דרך דרום הר חברון. לא רחוק מצומת זיף יצאו שלושה מחבלים מצדי הדרך וירו לעבר המכונית. אבא שלי, שישב ליד הנהג, נפגע בראשו ואיבד את ההכרה. במשך יומיים ניסו הרופאים להציל אותו, אבל לא הצליחו. הוא מת בליל ה-9 באוקטובר 2002.
אבא היה איש אהבת הארץ. אין דרך טובה יותר לתאר אותו. איש אהבת הארץ במלוא מובן המילה. שאהב את הארץ על כל חלקיה ועל כל יושביה. הוא אהב לחוות את המקומות דרך האנשים שבהם. כילד הוא לקח אותי פעמים רבות לטייל במדבר סביב ערד ולפגוש את יושביו הבדואים. כשהיה עובר בשדה היה מבקש מלפפון או שניים, ועל הדרך גונב שיחה עם החקלאי .הוא היה גם איש של שלום. לא רק שלום של פוליטיקה ונאומים - שלום אמיתי, שלום שבא מלמטה, שלום שבין אנשים. הוא האמין בכל לבו שאנשים הם טובים בכל מקום, ועלינו רק להכיר ולקבל אותם.
כמה אירוני שדווקא אדם כזה, שכל כך קיווה לשלום, ייהרג בדרך המלחמה. אך אבי, שאמונתו הייתה חזקה כל כך, אפילו במותו הצליח להושיט יד אחרונה לשלום. לאחר שהודיעו לנו כי אין עוד סיכוי להציל אותו, החלטנו לתרום את האיברים שלו. איבריו הושתלו בחמישה אנשים, אחד מהם - כך גילינו לאחר מכן - היה ערבי תושב ואדי ערה.
אינני נוהג להאמין בחיים שאחרי המוות או בכוחות עליונים אחרים למיניהם, אבל אני בטוח שאיכשהו ידו הייתה בדבר.
משפחתו של המושתל הגיעה לבקר אותנו בשבעה ולהודות לנו. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה.
אבל למעשה לא היה דבר שיכול לסמל את אבי בצורה טובה יותר: אפילו במותו דאג שנדבר ונכיר אנשים חדשים ונשמע ונספר סיפורים ונגלה שגם הם בדיוק כמונו, אוהבים את בני משפחותיהם.
עמרי וולק, בנו הצעיר של עודד, שהולך בדרכו – דרך אהבת הארץ.