חזרה
כמו כל ילד, גם אני אהבתי לשחק כדורגל עם החברים בשכונה. אבל כשהגעתי לגיל 9, אימא שלי החלה לשים לב לתסמינים כמו זיעה מוגברת בכל פעם שחזרתי מהמגרש. הלכנו לעשות בדיקות, ובמהלכן התברר שאני סובל ממחלה בשם נפרונופטיזיס, הגורמת לאי-ספיקת כליות, ואפשר רק לדחות את השפעותיה.
כילד לא הבנתי לעומק את המשמעויות. אמרו לי שאני חולה ולכן צריך לקחת תרופות. ואכן ניסינו כל טיפול אפשרי, ללא הועיל. בינתיים תפקדתי כמו כל ילד רגיל בגיל 10. טוב, חוץ מהאיסור לאכול חטיפים ומשקאות מוגזים (שהיה די מבאס)... אבל זו רק הייתה הקדמה לבאות, כי ביולי 2008 הגיע רגע האמת, שבו אנחנו מבינים שצריך לעשות השתלה מהר ככל האפשר כדי להימנע מטיפולי דיאליזה. וזה לא הכול...
נאמר לנו שהדבר הטוב ביותר להתפתחות של ילד בגילי הוא לקבל תרומת כליה מאימא. עבורי היה מדובר בבשורה טראומטית – כי איך אני יכול לפגוע באימא? נרגעתי רק אחרי שהבנתי שמדובר בהליך רפואי יחסית פשוט. אימא לא חשבה פעמיים, ואחרי שהיא עברה את כל הבדיקות יצאנו לדרך. אימא ואני תמיד היינו כמו חברים שחולקים חוויות האחד עם השני – אבל מאז הפכנו לקרובים אפילו יותר.
היום הגדול הגיע ב-15 בספטמבר 2008. יצאנו מהבית בבאר שבע – אני לשניידר ואימא לבי"ח בילינסון. ידעתי שאני הולך לעבור ניתוח, אבל לא הבנתי מה המשמעויות שלו, ולכן בתוך תוכי חששתי מאוד.
למחרת בבוקר, בזמן שמכינים אותי לניתוח, פשוט התפרקתי. כל החששות, כל הסיבות שגרמו לי להתבגר בגיל צעיר, הכול זלג החוצה באמצעות הדמעות.
נכנסתי לחדר הניתוח, שלחתי מבט אחרון לכיוון אבא, ואז חומר ההרדמה החל להשפיע. בדיעבד, אני יודע שאבא שלי התרוצץ בין שניידר לבי"ח בילינסון, שבו נותחה אימא.
במהלך השיקום חזרתי לעצמי לאט-לאט, והתיידדתי עם אישה מיוחדת שארגנה עבור מושתלים מכל העולם פעילות סקי בחו"ל. חצי שנה לאחר מכן כבר הייתי על המגלשיים בשווייץ...
חמש וחצי שנים קדימה – חזרתי למסלול החיים הרגיל. לקראת הישורת האחרונה של כיתה י"ב, אני לומד דמיון מודרך ושפת גוף, לומד צרפתית, מתאמן בחדר כושר ומשתדל כמעט כל יום להכיר אנשים חדשים. לא רק אנשים אני אוהב אלא גם את המדינה, ולכן אני הולך להתנדב בצבא. בין לבין אני רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות הגברת המודעות לתרומת איברים...