חזרה
זה אבא שלי - מאיר קנטר. וגם בגיל 27 אני עדיין חושבת שהוא הכי מכולם.
הוא נולד בארגנטינה בשנת 1946. הגיע לראשונה לארץ בשנת 1967 כמתנדב בקיבוץ, ובתחילת שנות ה-70 עלה עם אמי ואחי לארץ.
הם השתקעו בבאר שבע ובהמשך עברו לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל.
אדם אידיאולוגי. חיים נורמטיביים ושלווים - אישה + 5 ילדים, מנהל חשבונות.
במשך שנים הוא היה האדם היחיד שהכרנו שהחזיק בארנק כרטיס אדי לתרומת איברים, עוד בימים בהם הכרטיס היה עשוי נייר ורוב האנשים בכלל לא ידעו מה זה.
ביום אחד מקולל בחודש ינואר 2001 הוא הרגיש רע והתמוטט וכולנו נכנסנו לסרט רע. האבא החזק שלנו, האיש הגדול הזה שהיה בקושי בן 55, שכב חסר אונים, בתרדמת, ואנחנו לא עזבנו אותו לרגע.
מניסיון אני אומרת לכם - שום דבר בחיים לא יכול להכין אדם למצב כזה.
ב-3.2.2001 בישר לנו מנהל המחלקה - מוות מוחי.
אפילו היום, 11 שנים אחרי, כשאני כותבת את המילים האלה אני בוכה.
הגיעה מתאמת ההשתלות, המקסימה, וביקשה שנתרום את איבריו והמשפחה נחלקה ל-2 - אמא, שליבה נשבר מהמחשבה שאולי יזדרזו לקבוע את מותו לצורך התרומה, ואנחנו, "הילדים",בני 16-30 שאמרנו שהכרטיס בארנק הוא הסימן, שאבא כבר החליט בשבילנו.
תרמנו, או בעצם הוא תרם - 3 איברים. ואני לא יכולה להגיד לכם שזה היה קל.ההתלבטויות וההחלטה מלווים אותנו עד היום ובעצם אין תשובה חד משמעית. אני מזכירה לעצמי ולכולם ש-3 אנשים קיבלו ממנו עוד כמה שנים טובות עם המשפחות שלהם. 3 משפחות אחרות קיבלו את מה שאנחנו לא זכינו לו - עוד כמה וכמה רגעים מאושרים עם היקיר שלהם.
כי בסופו של דבר כולנו, בכל גיל, רוצים את החום של אמא ואבא....מתגעגעת -טופז