חזרה
"אימא, עוד כמה זמן תגיע תרומה?"
ילד רגיש, פיקח, בעל חוש הומר, ילד של טבע וחיות, פריק מחשבים, תלמיד מצטיין, סקרן ומלא שמחת חיים. ילד אהוב שכל אם מייחלת לו.
בגיל שנתיים אובחן כחולה במחלה נדירה – יתר לחץ דם ריאתי. מאז הוא נלחם בגדול כמו שאף אחד לא מסוגל, בגבורה באצילות נפש ובאופטימיות.
ההתדרדרות לכאורה נראתה לעין, הגוף החל לבגוד וכפירי נחלש.
אז התוודענו לצורך דחוף בהשתלת לב ריאה.
מרגע זה אנו בצפייה. אין יום, שעה או תאריך מיוחל.
יש משהו ערטילאי, כשהמוות מרחף בתודעה.
ההסגר הכפוי בין ארבע קירות, הניתוק החברתי משכבת הגיל ומהווי החיים אינם דבר פשוט לכפיר.
בבית מחכים האחים הקטנים ואני, האם, רחוקה מהבית, עושה ככל שאפשר שכפיר יישאר לי בחיים.
בינתיים,
הכאבים מחריפים ואנו מנסים לדחוק את הייאוש.
מה עונים לילד שזועק לתרומה שתציל את חייו? אך מתמודדים עם השאלות הנוקבות:
"אמא, עוד כמה זמן תגיע תרומה?
אם לא תהיה, אני אמות?
למה בארץ אין תרומות?"
ככל שנוקפים הימים הסיכויים מצטמצמים זה קורע לגזרים. הגוזל שלנו הולך ודועך לנו מול העיניים ואין לנו שליטה במצב!
כפיר שלנו נפטר והשאיר אחריו כל כך הרבה טוהר, רצון לחיות ותובנת עולם. ילד כמעט בן שמונה שמבין כי תרומה הינה מתן חיים מאדם שאפסו סיכוייו לאדם שנלחם על חייו.
"אם בן אדם מת, אז במקום שיירקב באדמה עדיף שיתרום" (דבריו בראיון לרדיו).
לכולנו היה ברור שעם מותו יתרמו איבריו וימשיכו לחיות באחר, ולא רק בכדי להציל ולהוות דוגמא וצוואה למה שכל כך ייחל ולא זכה.
איבדנו את יקירנו, ליבנו דואב, אך אנו תקווה שכל קורא יממש את צוואתו של כפיר לתרומה ושחשיבות תרומת איברים תחלחל בכל משפחה. זהו ערך עליון של נתינה חברתית ומתן סיכוי לחיים.
אוהבים ומתגעגעים, נשאר לעד ישות אחת.
פנינה ואבי אמא ואבא.