חזרה
אנחנו ההורים, יפה וישי מאיר מכפר תבור והאחים של יערה יענקל'ה ויפתח. יערה ילדת סנדוויץ'...
כבר כילדה גילנו עד כמה היא מיוחדת ושואפת לשלמות. בהתעמלות אומנותית, בחוגי הבלט ובנגינה תמיד להיות הכי טובה. בלימודים, ילדה ריאליסטית, הלכה לישון עם ספר מתמטיקה מתחת לכרית וברבות הימים זה הוכיח את עצמו והיא קבלה בבגרות 10 במתמטיקה, וממוצע של 110 בבגרות בשאר המקצועות, כולל בונוסים.
תחביבים רבים ובעקר לטייל עם חברים וחברות בשבילי הארץ והגליל. בכתה ד' לאחר מספר שנים של בלט קלסי הצטרפה יערה ללהקת המחול "הורה-עפולה" ומאז בעצם ועד יום מותה לא הפסיקה לרקוד. במסגרת להקת המחול יערה השתתפה בהופעות רבות
בפסטיבלים בינלאומיים וקהילות יהודיות ברחבי העולם, יערה תמיד רקדה כסולנית במרכז הבמה עם חיוך ענק. "כשיערה רקדה הבמה החליפה גוונים וצבע..."
תאונת הדרכים בה נהרגה יערה קרתה 2 ק"מ מכפר תבור, למרגלות הר-תבור. בעת התאונה יערה החיילת נהגה ברכב, לידה ישבה חברתה רותם (גם היא חיילת) ומאחור ישבו יפתח, האח הצעיר וחבר נוסף. כל הארבעה נסעו כדי לחזות במסיבת הסיום בביה"ס כדורי בו סיימה יערה שנה קודם לכן את כיתה י"ב. לאחר החופשה הקצרה הזאת יערה הייתה אמורה לצאת לקורס קצינים.
תאונת הדרכים קרתה בשעה 4 אחה"צ כאשר בעצם הנהגת נסעה 8 שעות כשהיא נוהגת בעייפות. יערה זיהתה פתאום רכב דוהר בנתיב שלה ולקחה את כל ההגה ימינה כדי לרדת לתעלה, וכתוצאה מכך קיבלה את מלוא עוצמת המכה שקטלה את חייה.
10 שנים מאז האסון שאני מתייצב 3-4 פעמים בשבוע בבסיסי צה"ל, בביה"ס תיכוניים ובבתי-כלא. מעל לאלף הרצאות בתחום הבטיחות בדרכים, אלכוהול ועייפות. בכל הרצאה אני שואל: מי מקהל המאזינים להרצאה שלי חתום על כרטיס "אדי"? כמובן שאני מספר מה מטרת החתימה על הכרטיס ומעורר דיון בנושא. יערה חתמה על הכרטיס בגיל 17 בעת שהיא החלה ללמוד נהיגה.
למרות שיערה הייתה חתומה על כרטיס "אדי" ובכל זאת שאלו אותנו, את ההורים בבית החולים רמב"ם, האם נסכים לחתום. לנו היה ברור מעבר לכל ספק שיערה עם מוות מוחי וחתימה שלנו חשובה. נשאלנו האם נסכים לתרום את איבריה והשבנו ללא היסוס, כן! חתמנו כדי שאפשר יהיה להציל את האחר, את הזולת.
את ליבה של יערה אי אפשר היה לקחת וחבל... היה לה לב כזה גדול, חזק ואוהב ומי שהיה זוכה בו היה בן-אדם נפלא.
שלושה מבין האנשים שזכו לקבל תרומה מיערה מתקשרים מידי פעם (כבר 10 שנים) ואומרים תודה, הם חיים בזכותה. אני לא מכיר אותם אישית אבל הדמעות הזולגות משני צידי קו הטלפון אומרים המון.
הצלחתי לשכנע בחור צעיר מכפר תבור, דתי, חרדי. באחד המפגשים החד-חודשיים עלה נושא של תרומת איברים לדיון. דברנו על החיים ובכלל. אותו צעיר התנגד נחרצות לתרומת איברים. כמובן שבאדיבות הסברתי את חשיבות התרומה וכמה שזה עושה לי טוב לאחר 10 שנים שיערה בתי לא כאן.
אותו בחור נסע לשלושה חודשים לארה"ב כדי לחפש תורם לאחיו. כשפגשתי אותו לפני הטיסה הוא נשבע לי שאם אחיו יחזור חי לארץ לאחר התרומה הוא יחתום על כרטיס "אדי".
כשנפגשנו לפני מספר שבועות הוא שלף את כרטיס ה"אדי" שלו ו...התחבקנו.