חזרה
בסתיו אחד די שגרתי בחודש נובמבר בשנת 1978 הגיחה לעולם ילדה עם נפש ייחודית ונדירה שקיבלה את השם הילה. לפני גיל חמש אובחנה אצל הילה מחלה לא שגרתית ודי נדירה (לזמנו), בשם סכרת נעורים. למחלת הסכרת כמו למחלות רבות יש דרגות שונות, אצל הילה הכל היה BIG-TIME, גם הסכרת. הילה, המכונה בפי המשפחה הילונת, גדלה והתחנכה בקרית אונו והייתה תמיד מוקד שסביבו התאגדו כל החברים.
הילונת שלנו הייתה ילדה שובבה ופעילה, בעלת דמיון עשיר ויכולת להמציא סיפורים ומשחקים. טוב הלב שלה קרן מפניה והרצון לגרום לסובבים אותה אושר ניכר בכל מעשיה. הילה אהבה לטייל בעולם, לקרוא ספרים, לראות סרטים, מוזיקה, שופינג אבל בעיקר, בעיקר- לשתות דיאט קולה. הילה סיימה את לימודיה באוניברסיטה בהצטיינות והייתה בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, מקצוע שכולו נתינה לזולת. טוב ליבה של הילה היה מסמני ההיכר שלה אך במרץ 2010 אותו הלב אכזב וחדל לפעום.
התלבטות לגבי התרומה לא הייתה, לו ניתן היה לשאול את הילה מה הייתה בוחרת, התשובה הייתה ברורה. עבורנו המשפחה הקרובה, התרומה שהילה העניקה, לעולם לא תהיה פיצוי על לכתה אלא פרידה אחרונה ממנה, בדרך שבה היא הייתה רוצה- נתינה לזולת עד יומה האחרון.
כאשר אדם קרוב אח/ילד/ הורה נפרד מאיתנו, אנחנו משתנים, משהו בנו כבר לא אותו הדבר, עם הזמן לומדים לחיות עם החור שקיים. האושר הוא לעולם לא אושר טהור ונקי כמו לפני.. אנו מקווים שהתרומה שהילה העניקה, תמנע ממשפחות נוספות את הכאב אותו אנו נושאים בכל יום.. אנו מאחלים למושתלים חיים עשירים ומלאי עשייה וסיפוק , והבנה שהם אמנם חיים בזכות התרומה, אך לא הם שגרמו ליקירינו להיפרד מעולם החיים.