חזרה
זה לא יאומן איך ביום אחד החיים יכולים להתהפך מקצה לקצה, וזה בדיוק מה שקרה לי - אמא נפטרה בדיוק חודשיים לאחר בת-המצווה שלי. שמחתי לפחות שהיא הספיקה להיות איתי שם ולחגוג איתי את היום המיוחד הזה שלי.
ברגע שהודיעו לנו על מותה של אימי וכאשר אבא שלי בא לשאול אותי ואת אחי הגדול מה דעתנו בקשר לתרומת אברים לא חשבתי פעמיים, ועוד לפני שאבא שלי סיים לשאול את השאלה הסכמתי, ידעתי שאמא שלי כבר איננה בחיים ואין שום דבר שעוד יכול להציל אותה וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להציל אנשים אחרים ותמיד לזכור שלא אנחנו אלה שעשינו את המעשה הטוב, אלא זאת אימי שעשתה זאת.
מאותו היום שנפלה בחלקנו הזכות לתרום את האיברים רציתי לספר לאיש שקיבל את ליבה של אמא, איזה לב טוב הוא קיבל. היא הייתה אישה טובה נחמדה עוזרת לכולם וחמה שאפילו אם היה ניתן לשאול אותה מה דעתה בנושא היא הייתה ישר מסכימה, ולכן גם אני לא היססתי. זה מעודד אותי לחשוב שאבריה של אימי חיים אצל אנשים אחרים שבאמת היו זקוקים להם, זה נותן לי הרגשה טובה לחשוב שאני לא סתם ילדה שאיבדה את אמא שלה אלא אני ילדה שבעקבות מותה של אמה גם הצילה חיים של אנשים אחרים. אלוהים פתח לנו חור בלב שלעולם לא יגליד, כל יום בחיי, כל מה שעובר וקורה לי בחיים אני מנסה לתאר אותו עם אמא שלי, אבל זה קשה - הזיכרון שלי מעורפל. כל פעם שאני רק חושבת מה היה קורה אם היא הייתה בחיים, מעלה לי חיוך קטן על הפנים, אבל ברגע שאני מתעוררת מהמחשבות הלב מתחיל לכאוב. המחשבה על ליבה של אימי חי ופועם גורם לעצב קצת לקטון והחור שקיים בליבי קצת נסגר.
אני לעולם לא אתחרט על מעשה זה כי אני יודעת שזה המעשה הנכון והמחשבה שהאברים שלה עודם בחיים ונותנים חיים לאחרים גורמת לי לראות את המוות שלה באור קצת יותר חיובי.
יהי זכרה ברוח
קרין