חזרה
אנחנו משתדלים לא לבכות אלא לחיות – כפי שהחלטנו מיד לאחר האסון.
את הידיעה שגילי שלנו איננה, בישר לנו ד"ר ערן טלאור, ממחלקת הטראומה ברמב"ם. הוא עשה זאת בצורה מלאת החמלה ביותר שאפשר. הוא ישב מולנו, ללא שולחן מפריד, ואמר: "אני מצטער שלא הבנתם, אבל גילי שלכם איננה". עד אז סירבתי להבין. ידעתי שהיתה תאונה, שגילי שהיתה מורכבת על האופנוע מאחור, הועפה לשולי הדרך , וידעתי שמצבה חמור, אבל לא עיכלתי את המשמעות.
המילה הפשוטה הזאת, "שלכם", היתה המילה הנכונה להשתמש בה. היא החזירה לי את גילי ואיפשרה לי להיפרד. ד"ר טלאור נקרא בדחיפות לחדר טראומה, ואנחנו נשארנו יושבים שם עם שלושה נציגים אחרים, ובאותו רגע הסתכלתי בשלמה בעלי ואמרתי: "תורמים?"
מיד הגיעה אלינו מתאמת ההשתלות לילך כהן, שטיפלה בכל הפרטים. זו היתה עבורנו פגישה משמעותית ואנחנו עד היום, שש שנים אחרי, בקשר איתה. תרמנו את כל מה שאפשר, כל מה שנשאר לאחר התאונה שהחריבה את גופה של גילי.
גילי היתה בת 26, בשיא הפריחה והמימוש העצמי. היא הבת הקטנה שלנו אחרי שלושה בנים. היה לה כישרון טכני נדיר. היא עבדה בחברת תאורה והגברה וזה היה עבורה מקום מעולה להשתמש בכישורים הטכניים שלה, ביכולות הארגון וההפקה, והיא אכן היתה שם מוערכת מאוד.
גילי היתה בחורה מגובשת, יודעת את ערכה וערכית מאוד. החתימה על כרטיס אדי היתה חלק מהפן הנותן שלה. בעלי ואני נטלנו על עצמנו להמשיך ואנו עוסקים היום בהחתמה על כרטיס אדי בבתי חולים באזור מגורינו.
גילי היתה קשורה מאוד לאחים שלה. כילדה היה לה קשר מיוחד לאחיה שי, שגם לקח על עצמו את המשימה הקשה של זיהויה לאחר התאונה. היא היתה חלק אוהב ואהוב של המשפחה המורחבת. המשפחה הזאת - ילדינו ובנות זוגם, נכדינו, אחיו של שלמה בעלי, והאחים שלי - היא היום עבורנו מקור לאהבה ולתמיכה אינסופיות. גם קבוצת התמיכה של המרכז הלאומי להשתלות נותנת לנו כל פעם אוויר מחדש. הגעגועים לגילי לא פוסקים אבל באופן כלשהו אני מרגישה שהיא איתנו כל הזמן. פעם, בבלוג שכתבה, שאלו אותה: מה תעשי אם תדעי שבעוד עשרה ימים תמותי? והיא ענתה: אצחק מלמעלה על מי שבוכה.
אנחנו משתדלים לא לבכות אלא לחיות – כפי שהחלטנו מיד לאחר האסון.
נגה ברקאי, אמא של גילי ז"ל