חזרה
רגע אחד הבית היה מלא בחיים ובאנשים שמחים.
כעבור כמה רגעים החיים פתאום נגמרו
כשנשאלנו האם נרצה לתרום את אבריו לא היססנו לרגע, בכל זאת הוא היה חתום על כרטיס אדי, ולא רצינו שהוא יכעס עלינו מלמעלה. ברוך היה כל-כולו נתינה. שירת במלחמות ישראל כחובש קרבי, סייע להציל חיים והנתינה הייתה נר לרגליו. לכן הוא גם היה בין אחד הראשונים שהיו חתומים על כרטיס אדי.
הכרנו כשהיינו ילדים. אני הייתי בת 14 והוא היה בן 15. הוא עבר מחדרה לפתח תקווה והיינו שכנים. הכרנו במקום הכי לא רומנטי, ליד פחי הזבל המשותפים... זה לא ממש הפריע לנו, ומאז דרכינו לא נפרדו. מיד אחרי הצבא התחתנו, ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים. מעבר לזוגיות ברוך היה החבר הכי טוב, השותף שלי לחיים.
אחד הדברים שבלטו אצל ברוך זה רצונו לשמח אנשים. כך נהג בערב ליל כשעטה על עצמו תחפושת, נכנס הביתה כאליהו הנביא וחילק מתנות לנכדים. אפילו כשהנורא מכל התרחש לאחר שביקש לשמח אנשים אחרים: זה היה ערב ל"ג בעומר, וברוך ביקש לארח חברות שלנו שהיו גרושות ואלמנות כדי לשמח אותן. במשך כל הערב הוא עשה "על האש", אירח והגיש. כל-כך נהנינו שלא זזנו מהשולחן. אחרי שכולן הלכו, החל להשתעל בפתאומיות. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שנתקעה לו פיתה בגרון. אבל השיעול לא פסק וברוך נהיה חיוור. התקשרתי למד"א והזעקתי את הילדים. האמבולנס הגיע, ניסיונות ההחייאה החלו, אבל לצערי השותף שלי לחיים לקה בדום לב, והיה ללא רוח חיים.
15 שנה עברו מאז לכתו באותו לילה של חודש מאי, ועד היום זה בלתי נתפס. רגע אחד הכל בסדר, הבית מלא בשמחה ובנתינה, וכמה רגעים אחרי, החיים פתאום נגמרו. אין מילים שיוכלו לתאר את גודל האובדן.
לפני שנים רבות, הוא נסע עם שני חברים לטיול בכוכב הירדן, בה יש אבני בזלת מיוחדות. אחד החברים, שהיה טייס, אמר שאם יקרה לו משהו, הוא רוצה שכזו אבן תעטר את הקבר שלו. ברוך והחבר השני לא ייחסו לכך חשיבות. שבועיים לאחר מכן החבר נהרג, ושני החברים הנותרים הביאו 3 אבנים. אחת הונחה בקבר של החבר שהלך לעולמו ואבן אחת הלכה לכל אחד מהחברים שנותרו בחיים. כאילו שנשלח אלינו סימן מלמעלה, ברוך נתקל שוב באבן שלו כשסידר את החצר, ושאל אם אני זוכרת אותה. כמה שעות אחרי הוא כבר לא היה בין החיים.
בחלוף השנים, כשריצפתי מחדש את המרפסת בקרמיקה בהירה, את הנקודה בה שכב ברוך ללא רוח חיים החלטתי לרצף בגוון אחר, כחול כהה, כתזכורת למה שקרה. אבל האמת היא שברוך נמצא איתנו כל הזמן. במחשבות וגם בדברים הקטנים שמזכירים לנו אותו: הפרוז'קטור שתלה על אחד העצים כבר 25 שנה, התמונה שלו בכניסה לבית – וגם תיבת העץ המיוחדת, שמכילה כמה מהחפצים האישיים שלו. בתוך התיבה מונחים זוגות המשקפיים שענד, התפוח של ההגה, הדיסקית הצבאית, שעוני היד שלו וכמובן כרטיס אדי. מדי יום שישי כשהנכדים באים, הם עונדים את המשקפיים, משחקים עם החפצים של סבא וחווים אותו בכל פעם מחדש דרך הסיפורים.
מאז שהלך לעולמו החיים המשיכו, המשפחה התברכה ב- 6 נכדים נוספים ואנחנו ממשיכים את המורשת שלו: אם זה בטיולים המשותפים למקומות שהוא הכי אהב עם חולצות עליהן מתנוסס הכיתוב "דרך ברוך", ואם זה באמצעות העלאת המודעות לתרומת איברים: במשך 14 שנה אני מעניקה הרצאות לסטודנטים באוניברסיטת ת"א, מתנדבת בדוכני ההחתמה של כרטיס אדי ומנסה להמשיך את מורשתו של ברוך, שהיה כולו נתינה. בחייו וגם במותו.
תקווה גולדרט,
אשתו של ברוך זכרונו לברכה.